העיתון “אל פריודיקו” פרסם הקדמה לאוטוביוגרפיה של קפטן ברצלונה, שיצאה למכירה ביום שני ה-5 בספטמבר. ההקדמה מתורגמת לפניכם:
זה היה צורך וריגוש עז, אז הוא התחיל לעבוד. הוא בחר את העיתונאים מרקוס לופס (עיתון “אל פריודיקו”) ורמון בסה (עיתון “אל פאיס”) וכך, מעל ארבע שנים, אינספור שעות של סודות ועדויות בלעדיים עם האנשים שכיכבו בחייו האישיים ובקריירה שלו, כתבו את “המהלך של חיי”, יצירה גדולה שביום שני יצאה לחנויות הספרים.
הוא בקושי היה בן 8, הוא היה קטן וכחוש, כל כך לבן ועדין שהיה נראה כאילו אין לו דם ועצמות בגוף, כאילו היה עשוי מכותנה, מעין סיב טהור שנמתח בנחרצות כשמופיע הכדור. חלק אמרו שמאז ומתמיד היה לו הפרצוף של ילד טוב, אבל אחרים שמו לב לפרופילים ולהבעות פנים שבאו והלכו בהתאם לדרך התפירה של כל מהלך.
“יש לי בן דוד קטן מאוד והוא מדהים. בכפר הוא משחק בצורה מדהימה” סיפר מנו למי שרצה להקשיב לו. “בן דוד שלי טוב מאוד” הוא טען שוב ושוב. “הוא תמיד בולט, תאמין לי. שיחקתי כשוער נגדו. עד שלא תראה אותו לא תאמין”. חזר.
ידוע מה קורה עם הילדים: הרבה אבות מאמינים שילדיהם הם השחקנים הכי טובים בעולם וחוסה אנטוניו אינייסטה, מומחה גדול בתחום, לא היה שונה משאר האבות. בוקר אחד הוא לקח את הפורד אוריון הכחולה שלו והתייצב עם בנו במגרש אחרי שנסעו בהתלהבות 46 ק”מ מפואנטלבייה לאלבסטה.
“ראינו את אנדרס במבחנים ואחרי חמש דקות אמרנו: ‘תוציאו מכאן את הילד! אין צורך לראות עוד'” נזכר באלו, אחד המאמנים הראשונים של אינייסטה. “לא עברו אפילו חמש דקות, מעט זמן הספיק לנו. ברגע שהוא היה במגרש, לא היה לי ספק ועדיין היינו צריכים לראות עוד הרבה ילדים אחרים, היינו צריכים לנצל את הזמן ולבחון את השאר. עם כל האזכורים הטובים מהמשפחה שלו ועם מה שראינו אנחנו, זה היה יותר ממספיק. זה היה תענוג לראות אותו עם הכדור, כל כך קטן שהיה נראה שהכדור יותר גדול ממנו. הוא הלך למרכז המגרש ולקח את הכדור. לא הייתה שום דרך לקחת לו אותו, זה היה בלתי אפשרי, פשוט בלתי אפשר, כמו עכשיו”, סיפר באלו.
“כן, זה נשמע אבסורד אבל זה נכון, היום הכי נורא שלי קרה בלה מאסיה, כך הרגשתי אז וככה אני מרגיש עכשיו בעוצמה כל כך חזקה כאילו לא עבר הזמן מאז. הייתה לי תחושה של נטישה, אובדן, כאילו הוציאו לי משהו מבפנים, מעמוק בפנים. זה היה רגע קשה מאוד. רציתי להיות שם וידעתי שזה הכי טוב בשביל העתיד שלי אבל עברתי תקופה קשה, הייתי צריך לעזוב את המשפחה שלי, לא לראות אותם כל יום, לא להרגיש אותם קרובים… זה מאוד קשה. אני בחרתי בזה, זה נכון, אבל זה גרם לי… זה גרם לי”. אפילו עכשיו הוא קוטע את עצמו עם שתיקה ארוכה כשהוא נזכר באותו לילה ראשון מחוץ לבית. הוא הגיע ללה מאסיה סוף סוף בספטמבר 1996, אחרי מספר שבועות של ספק, הפתיע את אביו עם בקשה לא צפויה: ‘אבא אני רוצה ללכת, תתקשר אליהם בבקשה…'”
“חשבתי שאני הולך למות, היה חסר לי אוויר בחדר, זה היה בלתי נסבל, חטפתי התקף חרדה” סיפר חוסה אנטוניו אינייסטה כשהוא מוצף ברגשות העבר. “באתי לארוז את המזוודות כדי לחזור לכפר. לא יכולתי לנטוש את הילד שלי. אם זה לא היה בגלל אמו… הייתי לוקח אותו לכפר, אבל לה הייתה יכולת הקרבה יותר מאשר הייתה לי. בנוסף מארי תמיד אמרה לי: ‘אם הוא יעזוב ולא יצליח, הפסדתי אותו שש או שבע שנים, אם הא יעזוב ויצליח גם אז הפסדתי אותו שש או שבע שנים, כלומר אני תמיד אפסיד’.
אמרתי לה: ‘ מארי, אני לוקח אותו! אני הולך עכשיו ללה מאסיה, אני מוציא אותו משם ואנחנו חוזרים הביתה…'”.
סרה פרר נהג להתקרב למגרש 3 כדי לראות את הילדים. הוא לא טרח לדבר עם אנדרס. כולם הכירו את “הפיקח” כפי שכינה אותי אוליבה. “לא, אני לא גיליתי כלום. אנדרס היה גאון. תופעה נדירה של הטבע, כשחקן וכאדם. לעולם לא היה לי ספק”, סיפר המאמן שפתח לאינייסטה את הדלת לקבוצה הראשונה כשהוא בערך בן 16. “התקשרתי ללה מאסיה ואמרתי: ‘תודיעו לאנדרס שמחר הוא מתאמן עם הקבוצה הראשונה'”, נזכר קארלס נאבאל, הנציג של המועדון. “חשבתי שזו בדיחה”, סיפר אנדרס.
הוא לא האמין, הוא יצא בהליכה מהלה מאסיה לכיוון האצטדיון. לא חלפו 2 דקות או 300 מטר, הוא הגיע ועצר. הוא לא העז לעבור את הגדר. אנטוניו קלדרון, המאבטח, לא הכיר את הבחור הביישן אבל היה לו מזל. לואיס אנריקה נכנס עם הרכב שלו ואמר: “בוא תעלה, אני אקח אותך לחדר ההלבשה”, עוד גחמה של הגורל. לאחר מכן, הייתה השיחה הראשונה עם סרה פרר.
“רציתי שהוא יבוא מהמון סיבות, אבל בעיקר כדי לגמול לו על ההתנהגות שלו, על המנהיגות שלו במגרש, בגלל היחס שלו לחבריו לקבוצה. אף פעם לא הייתה לו בעיה עם הערות או עם נוכחות בבית הספר. אנדרס תמיד היה מוכן ללכת לכיתה. האוטובוס היה צריך לחכות הרבה אבל אנדרס תמיד חיכה לאוטובוס. אני זוכר שגווארדיולה היה מאוד שמח באותו היום, גם ריבאלדו. תאר לעצמך איך זה לילד להיכנס לחדר ההלבשה הזה עם כל כך הרבה כוכבים, ואז לשמוע: ‘אתה, תהיה רגוע אנדרס. תעשה את מה שאתה יודע וזה הכל! תירגע ותהנה מהרגע בסדר?’. לאחר מכן, במגרש הישן של הלה מאסיה, הוא התעלה על עצמו בטבעיות מדהימה. היה צריך למלא אוויר בכדור, הוא עשה זאת, היה צריך ללכת לאט, הוא הלך לאט. הוא הפתיע אותנו. רק נשאר שהוא יכוון את המאמן. השחקנים הביטו באנדרס ולא הביטו בי. הוא היה תופעה עם פשטות נהדרת. הוא הבין את המשחק, הוא ידע בעל פה את הפילוסופיה של ברצלונה. לא יכולנו להיכשל, ידענו שאיתו אנחנו לא הולכים להיכשל” הדגיש סרה פרר.
תיק תק, תיק תק, תיק תק, הכדור זז, מקצה לקצה וכך, עד שמובן מי שולט במצב בקבוצה ובמשחק: בלונדון זה היה צ’אבי כמובן. צד ימין היה יחסית נקי כי השחקנים של צ’לסי הצטופפו באזור של צ’ך, מאוימים על ידי פיקה, שלקח על עצמו את התפקיד שבתקופת קרויף מילא אלשנקו. הכדורגל המסורתי, כולל במקרה של בארסה (שתמיד היה להם סגנון משלהם), מאפשר טריקים כגון: הצבת החלוץ המרכזי במרכז על מנת לשפר את המשחק האווירי.
לאטו ברח הכדור. “הבעיה היא שיש לי שליטה רעה בכדור, רעה מאוד… פספסתי את הכדור והוא ברח לכיוון לאו” (שמסר לאינייסטה), סיפר השחקן הקמרוני. לבארסה נגמר הזמן והשעון עמד לתת לצ’לסי את הניצחון.
“כשאנדרס בעט, שמעתי את הרעש של הכדור… התחלתי לרוץ (לכיוון הכדור) עוד לפני שהכדור הגיע לרשת, אל תשאל אותי למה, אני מניח שלא האמנתי שיקרה מה שקרה”, הסביר אטו.
“הבעיטה יצאה מהיכן שיכולתי לבעוט, האזור החיצוני של כף הרגל הימנית, הכדור עף לכיוון צ’ך, שוער ענק שכיסה כמעט את כל השער. טוב, זה היה הגורל או איך שתקרא לזה. אבל ככה זה היה. האם חשבתי על איך לבעוט? ממש לא! אין זמן לחשוב אם אני נותן עם כף הרגל, עם הפנים, עם החיצון… אם אתה חושב אתה לא עושה כלום. אתה פועל מאינסטינקט, אינסטינקט טהור”, משחזר אינייסטה.
“אני רוצה להתחיל משם, מאחת השנים הגרועות שחוויתי, או יותר נכון לומר אחת התקופות הגרועות שחוויתי. כשאני מדבר על ‘גרוע’, אני לא מתכוון לדקות משחק או לזכייה ביותר או פחות תארים, אלא לרגעים שבהם לא ראיתי את האור. לא מצאתי את הדרך, רגעים שבהם איבדתי את האמון בעצמי. באינייסטה. הביטחון הזה שתמיד היה לי. הביטחון הזה שהיה המנוע של חיי. זה היה מפחיד, בלתי נסבל. זה מאוד קשה לחוות את ההרגשה של לא להיות אתה עצמך. מעורר אימה, לפחות עבורי”.
“הכל התחיל אחרי שחוויתי את מה שהיה אמור להיות הקיץ הזוהר בקריירה שלי…לפתע אתה מתחיל להרגיש חולה. אני לא יודע למה, אבל יום אחד אתה חולה וביום שאחריו גם כן וכך יום אחר יום, אתה לא מחלים. הבעיה היא שאתה לא יודע באמת מה קורה לך. עשו לי המון בדיקות, כולן יצאו בסדר גמור אבל הגוף והנפש שלי הופרדו אחד מהשני, התרחקו. אין דאגה יותר גדולה מלא להבין מה קורה לך ויותר מכך, אם אתה מרגיש גם רע. אולי מי שיקרא את זה יחשוב שזו שטות, אולי אנשים אחרים יזדהו עם מה שאני מספר, הדבר היחיד שאני יודע הוא שזה מאוד מייסר…”
“הכדור עושה אותך כל פעם גדול יותר. אתה מרגיש רע והאנשים שסובבים אותך לא מבינים את זה, ואנדרס שכולם מכירים נותר ריק מבפנים. זה קשה, קשה מאוד…”
“אני זוכר יום אחד, עדיין בארה”ב, שהרופאים הצליחו לעזור לי קצת. חשבנו שמצאנו את הבעיה ושהתחלנו לטפל בה, אבל לצערי, כשחזרנו הביתה אחרי קדם העונה, קיבלתי הודעה. הכל תפס אותי במצב הרוח הגרוע ביותר. התחלתי עם התרופה וכבר התחלתי להגיש טוב ואז… ביום האחרון פויול בא אליי ואמר לי: ‘איוון התקשר אליי ואמר לי שדני נפטר’. הדבר היחידי שיכולתי להגיד היה: ‘זה בטוח?’, לא יכולתי להאמין. דני, חבר שלי דני, נפטר. הידיעה הזאת הקפיאה את לבי. הימים שאחרי בברצלונה היו נוראיים. מאותו היום החלה הצניחה החופשית שלי לעבר הלא נודע, ראיתי את התהום וזה היה הרגע שבו אמרתי לרופא: ‘ אני לא יכול יותר’.”
“הקשר הראשון שלי עם אנדרס הסתיים בעימות… הוא מעולם לא העיר לי על אותו עימות ביום הראשון ההוא, אבל הייתי מרוגש מאוד. הוא אמר לי שהויכוח היה באשמתי ומאותו היום גוננתי עליו כאילו היה אחי הקטן. והוא היה. הרגשתי צורך להגן עליו כי טעיתי איתו מההתחלה, הרגשתי תחושה עוקצנית, ידעתי שהוא סבל בגללי”, סיפר ויקטור ואלדס, ‘האח הגדול’ של אנדרס.
“לה מאסיה היא הסוד של הכל, המפתח. כולנו ראינו את אנדרס בוכה, בוכה בשקט כדי שהאחרים לא ישימו לב. ההצלחה של אנדרס נוצרה שם בפנים. הוא היה אדם מאוד פגיע כי לא היה לו את משפחתו. הוא נהפך לסלע”.
“אנחנו דומים אחד לשני בזה שאנחנו מדברים מעט”, הסביר מסי. “הוא תמיד היה בפינה אחת בחדר ההלבשה ואני באחרת. אנחנו חולפים אחד על פני השני, אנחנו מכירים, אנחנו מבלים יחד. במבט אחד אנחנו כבר יודעים. לא צריך להגיד דבר נוסף. במגרש אני אוהב לשמור אותו בסביבתי, במיוחד אם המשחק נהפך למוזר, קשה, קשוח, אז אני אומר לו: ‘תתקרב, לך, עמוד לידי’, הוא מושך את הקבוצה, מנהל אותה. הוא אדם צנוע מאוד וכשחקן הוא קסום, כל מה שהוא עושה עם הכדור הוא לא יאמן.
