קשר בארסה פותח את הלב על התקופה שלפני אליפות העולם ב-2010, כשהפסיק להרגיש ככדורגלן מקצועי ונאלץ לחפש עזרה מקצועית. פרק מהביוגרפיה של אנדרס שפורסמה בגארדיאן מתורגמת לפניכם.
אינייסטה מספר ששמע את השקט וידע שכל שעליו לעשות הוא לחכות לאייזיק ניוטון. הכדור הסתדר: כוח הכבידה הוריד אותו שוב, כל שעליו היה לעשות זה להבקיע. זו הייתה הדקה ה-116 ביוהנסבורג והוא אכן כבש. הוא רץ לקרן, הוריד את החולצה כדי לחשוף את המסר בכחול על החולצה מתחת: “דני חארקה, תמיד איתנו”. עשרות אלפי ספרדים התפרצו וג’סיקה בכתה, מבעד לדמעות היא ראתה את זה; דני שלה.
גמר אליפות העולם היה המשחק הראשון שג’סיקה ראתה מזה 11 חודשים מאז שבעלה נפטר, בגיל 26 בלבד. היא צפתה בטלוויזיה עם אמה, מריה, ובתה, מרטינה. אינייסטה מספר שעבור כולם היה שם יותר מגול. 6 שנים אחרי, השמיים בהירים מעל סאנט ז’ואן דספי, ואינייסטה מסביר איך אותו רגע הוציא אותו מאותו “מקום אפל”.
אינייסטה אולי לא היה שם אז ובלי השער הזה הוא לא יודע היכן היה היום. אולי לא במגרש האימונים של ברצלונה, כאחד השחקנים המפורסמים בעולם. בשעת לילה מאוחרת, לפני הגמר, כשכולם ישנים הוא פתח בשקט את הדלת ובלי לעזוב את המלון, החל לרוץ. הוא רץ במסדרונות עד שהאמין בעצמו שיכול לעשות את זה. בכל הטורניר הפיזיותרפיסטים, שעבדו מעבר ל-4 לפנות בוקר הבטיחו שיהיה בסדר אפילו שחשבו שלא יהיה. עכשיו הוא היה – פגיע, אבל מוכן.
זה היה יותר מגופו של אינייסטה, זה היה בראש שלו. הביטחון של לחכות לניוטון היה הסוואה לחוסר הבטחון והסבל שהוא חווה בחודשים שלפני. ב-2009 הוא זכה בליגת האלופות ובקיץ לאחר מכן באליפות העולם. זו הייתה אמורה להיות השנה הטובה בחייו, בפועל זו הייתה הקשה שחווה. בין שני התארים הוא סבל. “לא בדיוק דיכאון, גם לא מחלה, אבל אי נוחות” הוא אמר בספרו, The Artist, שיצא לאור לאחרונה. “זה כאילו שום דבר לא בסדר.”
בגמר 2009 אינייסטה שיחק פצוע, הוזהר שלא לבעוט. בטרום העונה, כשהוא עדיין לא כשיר, פויול שיתף חדשות: חברו חארקה, קפטן אספניול, נפטר. ההשפעה הייתה עמוקה, הוא סבל בגוף ובנפש. בדיקות הראו שאין שום בעיה פיזית ספציפית, אבל אינייסטה לא היה שם לגמרי. גווארדיולה אמר לו ללכת לאן שהוא צריך, והוא עשה זאת לעתים קרובות. הם יחכו, אמר גווארדיולה, וההמתנה נמשכה. כאשר אינייסטה שיחק הוא לא היה אותו דבר. חודש אפריל הביא איתו עוד פציעה. גביע העולם, האור שחיפש, היה בסכנת כיבוי.
אינייסטה מספר שהרגיש כאילו הוא היה “בנפילה חופשית”. לא מסוגל להמשיך, הוא פנה לרופאים של המועדון וביקש טיפול פסיכולוגי מקצועי. במצב כזה יכולה להיות סטיגמה, במיוחד בספורט, הוא אומר: “כאשר אתה זקוק לעזרה, אתה צריך לחפש את זה: לפעמים זה הכרחי. הם מומחים שם. אתה צריך להשתמש בהם. ”
כך אינייסטה עשה, בשקט ופרטיות. הוא היה צריך עזרה, טען שהיה “על הקצה”, “פגיע”, “קורבן של משהו שהפחיד אותי”. חבריו לקבוצה לא ידעו, הוא גם לא אמר דבר בפומבי. יש שם טיהור, או אולי אטימות. גם עכשיו. הוא דיבר על ניוטון לפני כן אך לא על המשמעות שלו, על כמה משמעותי הרגע הזה היה. מה היה קורה איתו בלי זה? מה אם ספרד לא הייתה זוכה באליפות העולם? זו לא שאלה פשוטה.
למרות הסתייגותו מלהגדיר את הסבל שלו כ”דיכאון”. באחד החלקים בספר שלו, כותב אינייסטה שהוא יכול “להבין” איך אנשים בסופו של דבר עושים מעשה “משוגע”, מעשה מטורף. מה כוונתו? בהקשר זה מדובר במילה חזקה, מפחידה ולא נוחה. בריאות הנפש יכול להיות משהו מאוד עדין, הייאוש מתיש וההשלכות מחרידות.
“כשאתה לא בסדר, אתה חווה רגעים שמשפיעים עליך, זה מדאיג אותך” מספר אינייסטה. המילים שלו – הם כופים עלייך – מרמזות בתרגום על פחד. תחושה שהמצב נהיה גדול עליך, מעבר ליכולות שלך, לא לגמרי תחת שליטה. “אלה רגעים קשים, לא נוחים, [אבל] להגיע מהם לקיצוניות מסוימת” הוא אומר, “…טוב, לכל מקרה יש את המוזרויות שלו…”
“יש רגעים בהם המחשבה שלך מאוד פגיעה, אתה מרגיש הרבה ספקות. כל אדם שונה, כל מקרה. מה שאני מנסה להסביר זה שהדרך ממקום מאוד טוב שאתה נמצא בו למקום מאוד רע היא קצרה.”
“מעולם לא הגעתי לנקודה שבה אני אומר ‘אני מוותר’. הבנתי שאני במצב עדין אבל מצאתי מקלט אצל האנשים שלי, ומעל הכול, בכדורגל. מעולם לא הרגשתי שאני רוצה להפסיק לשחק. ידעתי שיום אחד אקח צעד קדימה, אולי בהמשך זה יהפוך לשלושה, ואז לחמישה… זה תהליך וככה אתה מתגבר על זה.”
“אנשים רואים כדורגלים כיצורים שונים, חסינים, כאילו שום דבר לא קורה לנו, אבל אנחנו אנשים. ברור שאנחנו מקבלים יחס טוב יותר אבל באופן מוחשי כולנו אותו הדבר.”
אותו דבר? אולי אפילו גרוע יותר? האם החשיפה, הלחץ, התחרות, הצורך לבצע, הפרופיל הציבורי, מקשה על הכול? מעט עבודות חושפות בחורים בגיל כה צעיר. התשובה היא קצרה: “אנחנו לא קדושים מעונים,” אינייסטה אומר. “הרבה אנשים היו רוצים להתחלף איתנו. לכל עבודה יש את הקושי שלה. בכל פעם שאבא שלי (פועל בניין) עלה על פיגומים, הוא היה עלול ליפול. אבל הוא מודע לסיכון הזה – הוא היה חייב. בכל עבודה קיימים הסיכונים שלה… כדורגלן יודע; הוא גדל עם לחץ, ביקורת, הצורך להיות חזק. אני משוכנע שיש רבים שלא היו מסוגלים לעשות את זה.”
אינייסטה עזב את הבית בגיל 12 כדי להצטרף לבארסה, בוכה לבד בפינה יום אחר יום. הוא מספר שהלילה הגרוע בחייו היה הלילה הראשון בלה מאסיה כשהוריו נסעו חזרה לפואנטלבייה בפורד אוריון שכל הזמן התקלקלה.
“יש לנו מזל להיות כדורגלנים; כשאני מסביר את אותו רגע רע אני לא מתכוון לגרום לאנשים לומר ‘מסכן’, רחוק מכך. האלמנטים האלה של החיים [של כדורגלן], התחושות, הקשיים, הם כמו של כל אדם אחר. אלה החיים. אני לא חושב שאני חריג. זה קשה ברמה מגוחכת להגיע לקבוצה הראשונה ואף יותר להישאר שם. ביליתי את כל החיים בברצלונה, חי עם הלחץ מגיל 12. אבל אתה נולד כדורגלן, אתה רוצה להיות כדורגלן, אז זה לא משנה בן כמה אתה.”
במשך כמעט שנה זה כאילו לא היה אותו אחד, הוא איבד את זהותו. דרום אפריקה העבירה אותו דרך והביאה אותו לכאן; אינייסטה מודה כי זה אפשר לו “שוב להרגיש כמו כדורגלן”.
חתיכת שחקן: קפטן בארסה, אהוב בכל רחבי העולם, האיש עליו מסי אומר שכשיש בעיה על המגרש, הדבר שהוא הכי רוצה זה את אינייסטה קרוב אליו. האיש שזכה במעל 30 תארים, שני טרבלים, כל התארים שיש; זוכה ליגת האלופות ב-2006 (אם כי הוא מודה שההתנהלות של פראנק רייקארד בגמר, בו אינייסטה פתח על הספסל, לא עשתה לו טוב), 2009, 2011 ו-2015. אלוף אירופה ב-2008 וב-2012. אלוף העולם ב-2010, כובש השער המדובר.
הוא לא קרוב לעצור. בגיל 32, כשצ’אבי כבר לא לצדו וברצלונה החלה בשינוי סגנון, ישיר יותר, זה אולי היה טבעי שהקריירה של אינייסטה תתקרב לסיומה; אולי הוא נראה כקורבן הטבעי לכך. במקום זאת, הוא נהנה יותר מאי פעם. הוא הפך מרכזי יותר בכל דבר, מעין שילוב של צ’אבי וגם אינייסטה.
האיכויות שמגדירות אותו לא פחתו. הוא מגדיר את המשחק שלו כ”אינטואיטיבי”. אפשר לסכם את זה לפי התמונה הטיפוסית – מוקף ביריבים, גדולים ורבים ממנו. נראה שהוא מכוון אותם, מושך להם בחוטים, גם כשהוא מוחה “אני מעדיף אחד מאשר חמישה!” הוא מסביר “מעולם לא ראיתי חיסרון בלהיות קטן. לכל אחד האיכויות שלו. אל תבקש ממני לנצח באוויר שחקן בגובה 1.80 מ’. תבקש ממני לעשות דברים אחרים בהם אני טוב ממנו.”
“רוב הדברים שמגיעים מבפנים הם אינטואיטיביים וזו הדרך שלי. יש טקטיקה, אסטרטגיה אבל אני מבין כדורגל כמשהו לא צפוי מפני שאתה חייב להחליט במאית השניה. אם הכדור מגיע אליך ומגיע מישהו מאחור אני לא חושב ‘אלך שמאלה או ימינה?’ אני פשוט מבצע וזה עובד… טוב, לפעמים זה לא.”
מהצד השני של החדר חבר מקשיב. “זה תמיד עובד!” הוא צועק וצוחק. אינייסטה מתפתל באי נוחות ומסובב את הראש לכיוון אחר.
“דברים מעט השתנו, אבל העיקר נשאר זהה” הוא אומר, “כל דבר בהתפתחות או שינוי צריכים זמן. בספטמבר 2014 לא שיחקנו כמו בגמר בברלין ב-2015. הסגנון הוא תוצר של השחקנים. אתה חייב להשתמש במסי, סוארס וניימאר ואולי זה אומר שהקשרים צריכים לכסות יותר שטח. אני לא אחד שיכול לשחק בסגנון או מערכת מסוימים בלבד. שנה שעברה הייתה אחת העונות שהכי נהניתי בהן. שברתי את שיא הקילומטראז’ שלי, זה בטוח, אבל זה לא משהו שנוגד את הסגנון שלי.”
המאזן תחת לואיס אנריקה מוציא את זה: טרבל ודאבל. עכשיו כשהם מתחילים עוד עונה, מחכה להם פרצוף מוכר בליגת האלופות, אחד שהשגיח מקרוב על אינייסטה. המאמן ששינה את המועדון ואת הקריירה שלו, ושל אינייסטה גם. ברצלונה נגד מנצ’סטר סיטי. זו לא ההגרלה שהם רצו, אבל זה עדיף על מפגש בשלב נוקאאוט. המפגש יהיה סימפטי.
אחרי שני משחקים תחת גווארדיולה ב-2008 בארסה לא ניצחה והלחץ נהיה עצום. למה הם בחרו בטירון על פני ז’וזה מוריניו?
יום אחד נשמעה דפיקה על דלתו של גווארדיולה, זה היה אינייסטה: “תמשיך ככה, מיסטר. אנחנו מתאמנים בצורה גאונית.” הוא אמר.
“דברים לא התחילו טוב, אבל האמנתי בגווארדיולה. אומר אינייסטה, “הרגשתי חיבור. כשדברים באים מבפנים, אתה יודע שהם אמיתיים. ככה הרגשתי, שאני חייב לספר לו, לתמוך בו.”
“חזרנו מיורו 2008 ישר לסנט אנדרוס וכבר יכלת לראות את השינוי: האימון, התקשורת, כיצד המאמן היה. עד אז לא היה סגנון כזה מוגדר ואני הזדהיתי עם זה. זה שינה את הכול והיינו ממש זקוקים לזה.”
“מאז, אם אתה צופה, יש דברים שמאמנים אחרים לקחו שלא עשו עד אז: הבלם יוצא לשחק גבוה, או המגנים. משיכת הקשר האחורי אחורה יותר כדי להתחיל מהלכים. באימונים, במקום ששני הקשרים יחזרו לקבל כדור, הוא דחף אותנו עוד קדימה לגל הבא, לתמוך בשחקנים במעלה המגרש, לפתוח אפשרויות מסירה. אתה יכול להגיע רק עד גבול מסוים; אתה לא יכול לעבור את הקו הזה,” אינייסטה אומר, מסמן את הגבולות עם ידו. “והם היו צופים לוודא, אחרת היו קונוסים שמסמנים חוץ (הגבול הזה).”
“כל הרעיונות האלה באו לידי ביטוי מוקדם באותם אימונים. למשל, לחץ על הכדור אחרי שהפסדת אותו… היו שם תרגולים שבמהלכם, אם הקבוצה מנגד מתמסרת 6 פעמים בלי שחטפת את הכדור, הם מקבלים נקודה.” והשוער? “כן, הוא תמיד חשוב לנו, שחקן נוסף: כאשר הכדור יוצא מאחורה, אם יש ליריבים שלך יש שחקן התקפה אחד או שניים, השוער משחק. הוא מאפשר לך לקבל עליונות מספרית.”
ג’ו הארט כבר הבין את זה. אבל האם הפילוסופיה של גווארדיולה תעבוד במנצ’סטר? “פפ יודע כיצד להסתגל ואני בטוח שהוא יעשה זאת באנגליה,” אינייסטה אומר. “יש לו גם אנשי צוות כמו מיקל ארטטה שעוזרים בתהליך, שמכירים את הליגה.”
“סיטי עשו החתמות טובות ויש להם קבוצה מאוד תחרותית. אני מכיר את נוליטו היטב כי הוא היה חבר לקבוצה כאן בברצלונה ובנבחרת ספרד. הוא התחיל טוב ואני מקווה שימשיך ככה. הערכתי את דויד סילבה במשך שנים: אני חושב שהוא יוצא מן הכלל. שחקנים לומדים מיום ליום, מניסיון, חברים לקבוצה ומאמנים. למדתי הרבה תחת פפ; הוא עזר לי להשתפר והוא יעשה את אותו הדבר בסיטי.”
מסתבר שלפני הכול, גווארדיולה רצה שאינייסטה יהיה אינייסטה. לא פחות במהלך אותם חודשים שלא היה עצמו. כי כאשר אינייסטה הוא עצמו, הוא ייחודי. כדורגל בשכונה בפואנטלבייה עם חברים הוא לא אותו הדבר כמו בקאמפ נואו עם 98,000 אוהדים. “רק אם”, הוא אומר – בעוד הלחץ מכביד עליך, כמה דברים נשארים אותו הדבר – “מה שאני עושה באצטדיון, הייתי עושה במגרש בבית הספר,” אומר קפטן בארסה. “מה שעשיתי בגיל 12 אני עושה עד היום.”
