גם בעונה חלשה יחסית שלה, המפגש מול אתלטיקו מדריד בקלדרון הוא מהקשים ביותר שיש לבארסה במהלך העונה. שתי הקבוצות הגיעו במצב רוח ירוד יחסית בשל תוצאות התיקו במשחק הליגה האחרון. התחושה הייתה שבארסה תשחק זהיר במטרה לשרוד ולהביא את ההכרעה לגומלין בקאמפ נואו בשבוע הבא. ההרכב הפותח גם רמז על זה, עם הצבתו של מסצ’ראנו כקשר אחורי, לצדם של גומש וראקיטיץ’. אך בסופו של דבר קיבלנו מקדמה עצומה בדמות שני שערי חוץ יקרים מאוד, וכל זה במשחק מאוד רע ונרפה של הקבוצה באופן כללי.
אחרי 6 דקות עלינו ליתרון בהפתעה מוחלטת. מסצ’ראנו עם התיקול המוצלח, סוארס עם המבצע המדהים וכמעט 50 אלף אוהדים אדומים-לבנים בהלם ביציעים. אתלטיקו מדריד עצמה לא נבהלה, להיפך. היא שיחקה טוב יותר, מנעה מבארסה לפתח את המשחק שלה ומנגד הכדורים שרקו ברחבה שלנו פעם אחר פעם. היו לא מעט איבודי כדור של שחקני הקישור שלנו, לפעמים בגלל גמלוניות של ראקיטיץ’ וגומש, ואתלטיקו לא הצליחו לנצל את זה כדי לכבוש את השער המשווה. אחרי חצי שעה של משחק, מסי שחרר טיל בליסטי בין יבשתי שפגע בעמוד ונכנס פנימה. גולאסו מארץ הגולאסואים, שער 26 של מסי נגד הקולצ’ונורס, רק אחד פחות מאשר נגד סביליה.
כשהתוצאה היא 2 – 0 לטובתך במשחק חוץ כבר אפשר לחייך ולנשום לרווחה. עד סוף המחצית הראשונה, אתלטיקו הרפו במידת מה ובארסה שיחקה יותר בנחת. לעומת זאת, במחצית השנייה נדמה שאתלטיקו זינקה מתוך לוע של תותח. הרבה יותר אגרסיביות, אינטנסיביות ומהירות, והמצבים נהיו יותר ויותר טובים. איכשהו, כמעט ראינו שער ראשון של מסצ’ראנו במדי בארסה אחרי 6 וחצי שנים. בדקה ה-60, האסטרטגיה של המדרידאים להרים לרחבה כל כדור נייח, גם כזה מעיגול האמצע, השתלמה. סוארס נתפס על ידי קוקה, וכך גודין היה פנוי לבשל לגריזמן את השער המצמק. זמן קצר לאחר מכן גריזמן כמעט השווה, אך הוא בעט ישר לגופו של סילסן. סילסן עצמו היה אחראי על כמה טעויות מבהילות במהלך המשחק, ולמזלנו אף אחת מהן לא תורגמה לשער נוסף.
לואיס אנריקה עשה טעות מוזרה כאשר הוציא את ראקיטיץ’ והכניס את דניס סוארס. כך איבדנו הרבה מהכוח שלנו באגף ימין, הן הגנתית והן התקפית. דניס לא נכנס טוב למשחק וחמור מכך, הוא הותיר את סרג’י רוברטו אבוד בין משולשי המסירות של המקומיים. זה מורכב גם למגן ימני טבעי וזה עוד יותר מורכב כשמדובר בשחקן שמתקשה להיכנס לדרישות הגדולות של מגן בבארסה. במזל רב לא ספגנו שער שוויון בזמן הזה. הכניסה של ראפיניה דווקא כן עזרה לעניינים.
למרות הלחץ והבהלה בבעיטות לעבר השער שלנו, בארסה הגיעה בעצמה לעמדה נוחה לסגור את הסיפור עם שער שלישי. מסי עם בעיטה חופשית שנהדפה למשקוף, למשל. ניימאר, במשחק שלדעתי היה חלש אצלו, זרק לפח שני מצבים נהדרים. אני מודאג מאוד מיכולתו. הסיומת שלו הידרדרה משמעותית ויותר מכך, המשחק שלו אפילו פחות זורם ו”נכון” ממקודם. יותר מדי זמן על הדשא, יותר מדי זמן בוויכוחים מיותרים. אנחנו צריכים אותו ביכולת טובה. ניימאר קיבל צהוב וייעדר מהגומלין – ואני כלל לא בטוח שזה דבר רע.
בדרך נס בארסה סיימה את המשחק הזה כמנצחת. הניצחון הזה הופך את משחק הגומלין בשבוע הבא להרבה יותר פשוט ונוח, וכעת הסיכויים של בארסה לעלות לגמר גבוהים מאוד. זהו ניצחונו השמיני של לואיס אנריקה בעשרה מפגשים מול דייגו סימאונה. רקורד מרשים מאוד, וזה לא משנה מה הנסיבות והגורמים.
זה היה ניצחון למרות יכולת לא טובה, משהו שהוא מובן בשל העדרם בלי בוסקטס ואינייסטה, משהו שלצערי אנו צריכים להיות ערוכים לו נפשית לתקופה הקרובה. בין אם בגלל פציעותיהם או לא, היכולת של בארסה לשלוט במשחקים ולהיות עדיפה באופן חד משמעי על יריבותיה נחלשה, וזה בא לידי ביטוי במספר הולך וגדל של משחקים. עם שלישיית ההתקפה האימתנית, יש לקבוצה יכולת להבקיע שערים באינסוף דרכים, גם במחטף וגם בצורה מסודרת, וכך אנו עדיין מנצחים משחקים כמו זה. אך הקישור, עם לואיס אנריקה כמאמן, עם עזיבתו של צ’אבי, עם הפציעות של אינייסטה ובוסקטס ועם השחקנים החדשים שעומדים במקומם, לא מסוגל לתת את אותה הדומיננטיות שהתרגלנו אליה בעבר.
ההרכב:
סילסן
רוברטו, פיקה, אומטיטי, אלבה
ראקיטיץ’ (דניס), מסצ’ראנו, גומש (ראפיניה)
מסי, סוארס, ניימאר
