כלום ושום דבר. בארסה הודחה ברבע גמר ליגת האלופות עונה שנייה ברציפות אחרי תיקו מאופס לעיני הקהל הביתי. תיקו של חוסר אונים ואימפוטנטיות התקפית מוחלטת אל מול משחק הגנתי משובח של יובנטוס, שאפשרה רק בעיטה אחת למסגרת של בופון ואפס מצבים טובים להבקעת שער.
עוד לפני המשחק ידענו שזו משימה על גבול הבלתי אפשרית, וכך היה. כמה פעמים שמענו לפני המשחק את המשפט הקלישאתי “יובנטוס היא לא פריז, ואלגרי הוא לא אמרי”? יותר מדי פעמים. כך או כך, עצם הדיבורים על האפשרות של חזרה ועל האמונה בקבוצה הזו מראים כמה גבוה הוא הפוטנציאל של החבורה שלובשת רימון-כחול. הפוטנציאל בשמיים, אולם לצערנו יש יותר מדי גורמים מעכבים, החל ממאמן עקשן ומוגבל טקטית ועד להנהלה שחשובה לה שורת ההכנסות משיווק יותר מאשר בניית מודל ספורטיבי נכון, יציב ואיתן לאורך שנים.
החזרה של דני אלבס לקאמפ נואו הייתה מרגשת מאוד. זה התחיל עם הנשיקה לדשא כשעלה להתאמן, המשיך בברכת השלום כשהמשחק התחיל ונחתם עם התמונה המרגשת הזו, שממחישה במובן מסוים את עומק הבעיה של הניהול של המועדון שלנו. אלבס עזב והוא לא מסתיר את חוסר שביעות הרצון שלו, בלשון ההמעטה, מההנהלה שלנו, שלא נתנה לו את היחס שהוא הרגיש שהוא ראוי לקבל. לאלבס היו כנראה חסרונות רבים, אבל העזיבה שלו הותירה בור עצום, בייחוד כי רוברט פרננדס ויתר ההנהלה לא טרחו לחפש לו מחליף ברמה הראויה, אלא השקיעו בקיץ סכומי כסף עצומים בצורה לא נכונה, בין אם בחיזוק עמדה שלא צריכה חיזוק או בהבאת שחקנים לא מתאימים.
דבר אחד שבלט מאוד במשחק הזה וראוי להתייחס אליו ספציפית, זה החשיבות של בוסקטס. בוסקטס כיסה כמעט את כל המגרש, עם קריאת משחק, התמקמות ורגליים ארוכות מאוד. דיברנו מספיק על כמה היה חסר במשחק הראשון – וזה לא שמדובר בקשר הטוב בהיסטוריה או משהו כזה – אך החשיבות שלו בסגל הנוכחי קיצונית, כשהפער בין ההרכב הפותח למחליפים עצום. המחליף של בוסקטס הוא מסצ’ראנו, שמעולם לא מילא את מקומו של בוסקטס כהלכה במהלך שנותיו פה, ובטח בכושרו הנוכחי. תוסיפו לזה את מתייה בהרכב, והכתובת הייתה על הקיר כבר אז. עצוב במידה מסוימת שצריך 180 דקות של 0 שערים נגד יובנטוס כדי להאיר את עיניהם של הרבה אנשים לגבי המצב הבעייתי של הקבוצה והסגל שלה. ברור, יובנטוס יודעת להגן היטב ויש לרשותה שוער היסטורי, אבל קבוצות צנועות יותר כמו נאפולי הצליחו למצוא את הדרך יותר מפעם נגדה העונה.
בסופו של יום אפשר ללכת הביתה עם הגאווה בקהל בקאמפ נואו, שעודד ותמך בקבוצה למרות הכול. כעת הפנים לקלאסיקו, ואני חייב לומר שאני מגיע בלי אופטימיות רבה. במפגשים נגד ריאל מדריד הכול יכול לקרות והכול כבר קרה, אבל רק אם יקרה נס נחזור משם עם 3 הנקודות, לדעתי הכנה. נחזיק אצבעות שרכבת ההרים הזו שנקראת ברצלונה מודל 16/17 תיקח אותנו לפסגה חדשה הפעם.
ההרכב:
טר שטגן
רוברטו (מסצ’ראנו), פיקה, אומטיטי, אלבה
ראקיטיץ’ (אלקאסר), בוסקטס, אינייסטה
מסי, סוארס, ניימאר
