זה נגמר. קשה לעכל את זה, קשה להפנים את זה, אבל הגיע היום בו אנו נפרדים מאינייסטה סופית ורשמית. זה עצוב, פשוט עצוב, להבין ש-16 השנים של אינייסטה בקבוצה הבוגרת הגיעו לסיומן. אני חושב שגם האנשים האדישים ביותר בעולם הרגישו צביטה קטנה בלב כשהם ראו את הדמעות של סאן אנדרס אמש, אז בטח שכמעט לכל אוהדי בארסה זלגו דמעות במהלך המשחק והטקס, שהיה מושקע ויפהפה, כיאה לאגדה האדירה שנקראת אנדרס אינייסטה. הוא הגיע כילד לפני 22 שנים, בכה המון מרוב געגועים לביתו, וכעת כולנו בוכים יחד איתו כי הוא עוזב.
הפרידה הזו מותירה חור עצום, גם בסגל וגם בלבבותינו. קודם צ’אבי ועכשיו אינייסטה, שני השחקנים שיישמו בצורה הטובה ביותר בהיסטוריה את פילוסופיית הכדורגל של קרויף, את השליטה בכדור והעליונות בקישור. כבר בשנתיים האחרונות ראינו הבדל גדול כאשר אינייסטה משחק ולא משחק. עם ההנהלה הזאת שהולכת להנחית שחקן התקפה גדול, ככל הנראה בדמות גריזמן, כשלא נראה שהיא חושבת על חילוף ראוי בקישור, סיכוי טוב שנראה כדורגל שונה בקאמפ נואו בתקופה הקרובה. קשה לי לראות את בארסה משחקת על אותו סגנון כמו בימי השיא של פפ כשהסגל נבנה כפי שההנהלה בונה אותו.
קוטיניו, גדול ככל שיהיה, לא מסתמן כתחליף לאינייסטה, על אף ששיחקו בעמדה דומה במערך 4-4-2 של ואלוורדה העונה. אמש ניפק עוד רגע של “וואו!!!” (אני ספציפית צעקתי “ווטפאק”). יש לו מאגר כלי נשק התקפיים מרהיב באמתחתו, בזה אין ספק ואנחנו עוד נהנה משירותו רבות. אך קשר הוא לא, ואני מתקשה להאמין שנראה אותו ממלא את התפקיד של השולט במרכז המגרש. הוא שחקן ישיר והתקפי מדי, נכון לעכשיו לפחות. חברו מימיו בליברפול, אגב, מסתמן בירידת כושר ומרגיש שאיבד את הקילריות שאפיינה אותו בשנתיים הראשונות בבארסה. הוא עדיין מהחלוצים הגדולים בעולם, אך התרומה שלו מצטמצמת והמאמן יצטרך למצוא לכך פתרונות בעונה הבאה – חלוקה נכונה יותר של דקות המשחק, שימוש שונה על המגרש וכן הלאה. עם גריזמן, שמרגיש קרוב מאוד, זה יהיה קל יותר. לפחות זה.
העונה הארוכה הזו הגיעה לסיומה. זו הייתה עונה טובה והיה לי העונג לכתוב על הקבוצה הזו שבוע אחרי שבוע, משחק אחרי משחק. לבחון מקרוב את התהליך הזה שבארסה עוברת ומעבירה את כל האוהדים. המפלה ברומא ואובדן “העונה ללא הפסד” מותירים כתמים על העונה הזו, אבל כמו שאמרתי די והותר פעמים בתקופה האחרונה, לזכות בדאבל כשבאוגוסט כמעט כולם חשבו שגם בגביע האינטרטוטו לא נזכה, זה הישג יפה מאוד וכדאי לכבד את זה. אנחנו צריכים לומר, כרגיל, תודה ענקית ללאו מסי, שהיה שוב הדמות המרכזית בקבוצה. הוא קשר, הוא חלוץ, הוא קיצוני, הוא בכל מקום ובשום מקום בו-זמנית, הוא אל פוטו דיוס דה פוטבול. בלתי נתפס שהוא שוב מסיים עונה כמלך השערים והבישולים של הליגה, שוב זוכה בנעל הזהב האירופית, ואני בטוח שאם היה משחק בלבאנטה היינו גם מסיימים את העונה ללא הפסד בליגה. כעת הוא הקפטן הראשון של הקבוצה, כאילו לא היה לו מספיק משקל על הכתפיים (או על הרגליים) עד כה. מדהים.
אני עוד אתגעגע לפינה הקבועה שלי בכתיבת הסיקורים. זה יחסר לי בחודשי הקיץ הקרובים. אני מקווה שגם אתם תתגעגעו לכתיבה שלי… נתראה בקרוב!
ההרכב:
טר שטגן
אלבה, מינה, פיקה, סמדו
אינייסטה (אלקאסר), בוסקטס, ראקיטיץ’
קוטיניו (מסי), סוארס, דמבלה (דניס)
