אופי. במשחקים מהסוג הזה זוכים באליפויות. דווקא כשלא הולך, דווקא כשהדברים קשים הרבה יותר מהרגיל, דווקא כשנכנסים לפיגור וללחץ גדול מול יריבה שרעבה ונואשת לניצחון – להצליח להפוך ולנצח למרות הכול זה אופי חזק מאוד, אופי של אלופה. משחקים רעים היו ויהיו תמיד, הקבוצה נקלעה ותיקלע לפיגור אינספור פעמים, והשאלה היא איך היא מגיבה לזה. אתמול, ראינו תגובה מושלמת בדמות השערים של דמבלה ושל סוארס (שהשלים צמד), שערים שהביאו ניצחון מתוק וחשוב להמשך המאבק על תואר האליפות.
ואלוורדה לא זלזל כלל בקבוצה שנמצאת במקום לפני האחרון, שניצחה בקושי רב את הקבוצה האחרונה בטבלה, והוא בחר לעלות עם ההרכב שפתח גם נגד אינטר וגם נגד ריאל מדריד. דין פרוטה כדין מאה. מצער במידת מה שלא ניתן לסמוך על אף אחד משחקני הספסל שיעשה את העבודה מול קבוצת תחתית שכזו, כשבאופק ממתינה אינטר מילאנו בסאן סירו. על אף הרצינות של ואלוורדה, נדמה היה שהשחקנים עלו למשחק זחוחים ושאננים עם ריח בינוני של זלזול. רמת האינטנסיביות של השחקנים, למרות המנוחה באמצע השבוע, הייתה נמוכה מאוד וזה מה שאפשר למארחת הקטנה להפוך את הפיגור המוקדם אליו נקלעה, ואף יותר מכך, ללחוץ את ברצלונה בצורה יפה מאוד. אולי דווקא מפאת השובע שהשחקנים מרגישים אחרי הקלאסיקו המצוין, היה רצוי לעלות עם שחקן מחליף או שניים, שיעלו עם רעב ואש בעיניים להוכיח את עצמם עבור המאמן.
לשמחתנו, גם הפעם החילופים של המאמן לא איחרו לבוא. הוא ביצע את החילופים הנכונים והמתאימים לקבוצה, והקבוצה החליפה הילוך. התנערה מהלחץ שהייתה שרויה בו ולי באופן אישי הרגיש שהמהפך אפשרי ובהישג יד. פיקה עלה לתפקיד חלוץ שני וזה עבד מצוין, למרות הסיכון הגלום בכך: הוא בישל את השוויון לדמבלה, שהשחיל מכת סנוקר בין הרגליים של כולם, ובשער הניצחון התנועה שלו פינתה שטח לסוארס, שהיה בזכות כך פנוי לחלוטין לסיים. בינגו גדול.
סוארס כבר מעמיד את מאזנו על 9 שערי ליגה והוא מוביל את טבלת הפיצ’יצ’י בקול גדול. גם בלי חברו הטוב שיספק לו כדורים על מגש של כסף, הוא כאן כדי להוביל את ההתקפה והוא קורע את התחת בשביל זה. הוא שחקן שרק לפני חודש ספג השמצות מקצה לקצה על כך שהוא גמור. אף פעם אל תספידו את החיה מאורוגוואי.
אני רוצה להסב את תשומת לב הקוראים למסירות הנפלאות של ראקיטיץ’. היכולת הטכנית של ראקיטיץ’ הוטלה בספק ונולד, משום מה, כעס רב על כך שרבות ממסירותיו הולכות אחורה ולצדדים. הבישול נגד אינטר ומסירות העומק המופתיות נגד ריאל ואמש – כולן לג’ורדי אלבה – זה לא עניין מקרי. יש לו את זה.
קצת כואב לי לציין שם ספציפי כשכל הקבוצה שיחקה מתחת לרמתה במשך רוב שלבי המשחק, אך קוטיניו היה באחד מהמשחקים הפושרים ביותר שיכולנו לדמיין ממנו. בהעדרו של מסי הציפייה הייתה שייקח את המושכות ויהיה הקוסם שמניע את ההתקפה, בפועל הוא נעלם ולא מסתדר כפי שקיווינו.
מילה קטנה על דמבלה. השער היה ניצול מדהים של ההזדמנות, עם טכניקה עילאית ודיוק נדיר, אך הוא יוצר קונפליקט לא קטן במחשבה עליו. האם השער יכול לפצות על יכולת רפויה במשחק השוטף? על איבודי הכדור, המסירות הלא מדויקות וחוסר המחויבות הנראית לעין? לאוהדים אולי יספיק לראות את רשימת השערים ולשמוח, באופן שמזכיר קצת את פאוליניו, אך סיכוי טוב שלמאמן שלנו זה לא מספיק ואולי בצדק.
על קיצוני צעיר ומוכשר נוסף שיש לנו בסגל אוסיף עוד מילה. תמוה מאוד בעיניי איך מאמן שנתן לדאולופאו, לדניס סוארס ולאלייש וידאל הזדמנויות רבות כשחקני אגף לא יכול לתת הזדמנות כזו למאלקום, אחד השחקנים הטובים בליגה הצרפתית אשתקד. ייבוש שכזה פוגע לא רק בשחקן אלא ברבדים נוספים בקבוצה, למשל ביכולת שלה להחתים שחקנים חדשים שחוששים מפגיעה שכזו בקריירה שלהם.
קשה הרבה יותר מהצפוי, שלוש הנקודות הושגו ובארסה ביססה את עמדתה בראש הטבלה, ביום בו אתלטיקו מדריד שומטת נקודות משלה. מחרתיים מצפה לקבוצה משחק קשה כפליים בדמות אינטר בסאן סירו, ונצטרך לקוות שהשחקנים יבואו בגישה חזקה ורעבה יותר למשחק הגדול הזה.
ההרכב:
טר שטגן
אלבה, לאנגלה, פיקה, רוברטו
ארתור (וידאל), בוסקטס, ראקיטיץ’
קוטיניו (מוניר), סוארס, ראפיניה (דמבלה)
