1. ואז, בדקה השישים ושתיים זה קרה (סמלי, שש ושתיים אבל איזה הבדל). הכל היה מוכן. משחק סביר בסה״כ, מול משחק די בינוני של המדרידיסטות (איפה השחקן הכי טוב באירופה, בעולם וביקום, מודריץ׳), שוויון קצת מוזר, אבל כזה שמגיע לנו, והוד מסיותו נכנס למגרש.
זה היה הזמן לכתוש. הזמן שבו ברצלונה יכולה לאותת לאלופת אירופה היוצאת (אינשאללה), שבתאריך נחמד כמו 6.2 אין לה שום סיכוי שלא לקבל מברצלונה איזה שלישייה בראש. לפחות.
אבל אז הפציע הפחדן, או בשמו המוכר לנו יותר ארנסטו וולורדה. באמת שוולוורדה בחור נחמד, הוא עושה רושם של בחור נחמד במובן הטוב של המילה, רק מה, קצת פחדן. מוציא קשר, מכניס קשר ומביא חילופים מהבית.
סוארס, למשל, לא פגע במשחק הזה ממטר. למרות השערים, כבר תקופה ארוכה הוא תוקע את ההתקפה. אז מה עושים? ברור, משאירים אותו 90 דקות על המגרש.
רקיטיץ׳ היה בסדר גמור, בוסקטס האהוב היה דווקא זה שסבל ממשחק די בינוני. אז מה עושים? משאירים את בוסקטס 90 דקות על המגרש כמובן. להכניס את וידאל? במקומו? להכניס במקום קשר אחורי קשר שהוא, נניח, 60-40? אתם משוגעים? זה לאבד 10 אחוז הגנה.
וכך, במקום להשאיר את קוטיניו המהיר יותר והמאיים מבחוץ על המגרש, להשאיר את רקיטיץ׳ הנהדר ולדחוף עוד קדימה עם וידאל במקום בוקסקטס, בחר וולורדה בחילופים הרגילים. אלה שהביא מהבית בתוך החליפה הדי משעממת שהוא לובש. משעממת – כמו הכדורגל שהוא משחק.
תחשבו רק על סמדו, שהיה נהדר, מלקום שהיה יותר מנהדר, כשהם מקבלים את מסי, ונהנים מאחור מדחיפה של ארתור, רקיטיץ׳ ו-וידאל! תחשבו על התקפה של מסי, קוטיניו ו-מלקום, שאף אחד מהם לא ממש תשע, אבל כל אחד מהם יודע לשחק הכל ולעשות הכל עם הכדור.
וככה, במקום ללחוץ על הדוושה, בבית, מול מדריד הדי בינונית, החליט וולורדה להמשיך עם החילופים מהבית. וכן, הוא החליף את מלקום, במשחק הכי טוב שלו בברצלונה, מול היריבה הכי גדולה שלנו, הוא בחר להוריד אותו ולהכניס את אלניה שהוא, איך נאמר, לא ממש חלוץ, במקרה הטוב קשר התקפי (עם המון עתיד, אבל זה כבר לסיפור אחר).
2. והיה גם את מלקום, כוכב המשחק. מלקום שחקן נהדר, בן 20 בסך הכל. היה שווה להילחם עליו בקיץ, כי יש לו הרבה כדורגל. מסתמן, אגב, שהאיש רחוק מאוד מלהיות חלוץ, הוא פשוט שחקן אגף אמיתי, כמו ויליאן, כמו אוברמרס בזמנו. שחקן שחי באגף, חותך לאמצע (בעיקר בגלל שהוא משחק בימין והוא שמאלי, שימו אותו בשמאל, בוודאי ימשוך לקו) ויודע גם לכבוש מרחוק כשצריך עם רגל נהדרת. דווקא יכולת הסיום שלו מול השוער, כפי שראינו, דורשת שיפור. אבל הלו, זה ילד בן עשרים. רוצים להתערב שבעונה הבאה הוא יהיה שווה פי שתיים, גם מול השער?
הבעיה שמלקום סובל ממנה היא לא יכולת נמוכה וגם לא היותו פלופ. הוא לא פלופ. רוצים לראות מה זה פלופ? פלופ זה גומש ששיחק עשרות משחקים בהרכב ולא נתן כלום. פלופ זה מאתיה שלא ברור למה שחקן כמוהו מגיע בגיל 31 לברצלונה. אבל מלקום? כמה משחקים הוא פתח בהרכב? כמה פעמים סיים גם את המשחק בהרכב? כמה משחקים רצוף הוא היה על המגרש, שלא להגיד בסגל? מדהים אותי שממהרים לקרוא לשחקן פלופ בלי שקיבל צ׳אנס מינימלי להיות על המגרש, כשהוא פחות או יותר בגיל של ניימאר כשהגיע אלינו. זוכרים איך ניימאר נראה בהתחלה? איך דמבלה נראה בהתחלה?
כדאי להגיד באופן ברור, אם יחשבו למכור את מלקום בעונה הבאה, זה יהיה לאכול את הדגים המסריחים וגם להיות מגורש מהעיר. כלומר – גם לקבל את כל שנת ההתאקלמות של מלקום, וגם לשלוח אותו לקבוצה אחרת בשביל לקצור את הפירות. טיפשות? לא נכחיש. פחדנות? ברור.
3.עכשיו רק תחשבו על התקפת סילון של מלקום מצד אחד, דמבלה בצד השני, סוארס או מסי באמצע (כן, מסי הוא גם חלוץ, כדאי לזכור) ומאחורה קישור של בוסקטס, קוטיניו וארתור? כמה יצירתיות יש בהרכב הזה, כמה מהירות, כמה יכולת לכבוש מכל מצב. האם זה לא הכדורגל שחלמנו עליו כשהתחלנו לאהוד את ברצלונה? רבותיי, זה דורש רק דבר אחד, בעצם שניים – קהונאס בספרדית.
ביצים בעברית, אשכים בעברית יפה יותר. מאמן שיהיה מוכן לזרוק למגרש את השחקנים הטובים ביותר שלו ולראות איך הם שורפים את המגרש בשבילו. אז, תרשו לי לא להתרשם מ-6-1 מול סביליה שעם קצת פחות מזל היה יכול להיגמר הרבה פחות. גם שם היה מעבר מביש ל-4-4-2 של וולורדה.
בחיי שאני אוהב את הבחור הזה, ארנסטו. השאלה היא אם הוא אוהב את ברצלונה ואת המורשת שלה. ואם כן, זה הזמן להתחיל להוכיח את זה. לשם שינוי, אחרי הרבה שנים, את הכלים, בוודאי בהתקפה – יש לו.
