לכל אצטדיון יש שם

קורה לכם לפעמים שאתם מרגישים מה זה טוב, הכל הולך חלק ופתאום כאילו משום מקום ההרגשה הופכת קודרת ואז כאילו הכל הוא בלתי אפשרי והחיים הם מעמסה כבדה ומעייפת? לעיתים העסק מתהפך, מהרגשה זיפתית אתה מתעלה על עצמך כנגד כל הסיכויים ואז איזה הרגשה עילאית בלתי ניתנת להבנה מציפה אותך ואתה חושב שעלית על המסלול הנכון וחיוך דבילי עוטה את כולך ואושר מציף אותך? עד לנפילה הבאה כמובן… הדיוטות קופצים בראש יגידו כי תופעה כזו היא ידועה ומוכרת בלקסיקון הפסיכיאטרי כ”מאניה דיפרסיה”, אך למען האמת זה קורה לכל אחד מאיתנו במינונים שונים מבלי לקרוא לזה מחלה. אך מה שעובר על בארסה בזמן האחרון בהחלט מדליק נורה אדומה, האם זהו המקרה הנורמלי בעל המינונים השונים או כפי שמצהירים ה”הדיוטות” ממדריד: “מאניה דיפרסיה”? את זה אני ישאיר לאנליטיקאים שבינינו ב’בארסה-מאניה’ אותם אני נוהג לקרוא בשקיקה.

ה-31 באוקטובר היה אמור לכאורה להיות יום טוב, המשחק בין בארסה-צ’לסי (עליו נאמר רבות ולא אגע בסוגיה הכאובה הזאת) וערב ‘ליל כל הקדושים’ הלוא הוא Halloween התחברו להם יחדיו. אז כמובן שההנאה הייתה אמורה להיות כפולה ומכופלת, כך גם בכמות האלכוהול הנרכשת. אולם המשחק השאיר טעם מר בפה, יותר מזו של בירת הגֵינֶס, והחלטתי לחזור הביתה ומהר ולוותר על ערב תחפושות פגאני (הרי מה לי ולהם) ובכלל ביום שלמחרת – 2 בנובמבר- היו אמורות להתקיים הבחירות האוטונומיות בחבל הארץ הקטאלני; המצב בפוליטיקה שמה בכי רע, השמאל פישל בגדול במיוחד בנושא החוקה-ה”אסתטות” ובחוסר יכולת למשול בצורה יציבה, הם נעו מאופוריה כללית לדכדוך מדבק וכן הלאה במין מעגליות מעצבנת. במקום לסיים 4 שנות שלטון הם נאלצו לפזר את הפרלמנט ולערוך בחירות חדשות. אז מפלגת הימין-מרכז אך הקטלונית לקחה את הבחירות ברוב לא משכנע לעומת הסוציאליסטים. ובכל זאת מערך קואליציוני נורמאלי לא נראה באופק. אז מי ימשול?? למי איכפת, סקרים רבים לפני הבחירות הראו אדישות פוליטית טוטאלית בקרב הציבור הנואש מהמנגנון הפוליטי המנוכר והתלוש. בכלל הפוליטיקאים כאן מצטיירים כמנותקים ובעיקר אליטיסטים מנופחים ומושחתים. רק לסבר את האוזן, מפלגת הימין-מרכז CIU, שילמה סכום שערורייתי עבור הפקת סרט תדמית (לא משכנע) של המועמד לנשיאות מטעמה של 2,000,000 יורו!! אגב, אחוז ההצבעה היה זעום בהחלט, רק 46% עשו טובה ובאו לקלפיות.

אז במצב פוליטי שכזה מה הפלא, העיקר שבארסה ייתנו שואו טוב-הלחם והשעשועים של העם-ולצערי זה לא קורה בזמן האחרון. אז מתוך מועקה כללית והרגשה מזופתת לאחר המשחק נגד צ’לסי החלטתי ללוות את חברי ג’ורדי האנרכיסט האדום – זה שיודע את סודות היקום ובעל אלף הספרים, מורה ורבנו של ליאו ואנוכי, זה שיודע על בארסה יותר מכל אדם אחר עלי אדמות – בדרכו אל הקלפי (הרי אני תודה לאל לא יכול לבחור פה). שיחתנו התגלגלה סביב פוליטיקה, אלא מה, ופוליטיקאים. העלנו שמות פוליטיקאים ואינספור תחזיות אפשריות לקואליציות כאלו ואחרות. אני לא אלאה אתכם בפוליטיקה המקומית. אך העלנו שמות, ומשם מהר מאוד לשמות של שחקני כדורגל ומשם לשחקני בארסה בעבר, בעתיד ובהווה וכדי להפוך את יום השבתון המשעמם הזה למעניין נגענו בסוגיה מעניינת לא פחות. הבאתי לו סקירה מפורטת לגבי הפוליטיקה אצלנו בארץ והבנאדם צלחה בינתו להבין כי נגע הפוליטיקה המושחתת והמנותקת פושה לא רק בארצו (רק שבקטלוניה אין מלחמות של ממש..וגם על זה ניתן להתווכח כפי שאומר לי ג’ורדי, מכאן מכאן). כשהגענו לנקודות רגישות מדי ולהתנצחויות עקרות, אודות המצב בשטחים (ידעתי שזה יגיע לזה) שאלתי אותו “תגיד איך הקאמפ נאו קיבל את השם “קאמפ נואו”? חשבתי שזו שאלה די מטומטמת, אך היא בהחלט תסית אותו לאפיקים יותר קונסטרוקטיביים. הודות לג’ורדי, אני מוכרח לציין, התחוורה לי נקודה מעניינת שלא ידעתי אותה לפני כן אודות לשם האיצטדיון. והנה אני מביא תקציר ממה שהיה בקלפי:

סנטיאגו ברנבאו, ויסנטה קלדרון, בניטו וייאמרין, לואיס קזנובה, קרלוס טרטיירה, ליואיס סיג’ר, רמון סאנצ’ס פיחואן.

השמות האלה אומרים לכם משהו? מלבד היותם כולם ללא יוצא מן הכלל, נשיאי מועדונים-חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות-הרי כולנו חכמים, כולנו יודעים את התורה וכולנו יודעים שמדובר באצטדיונים. אך רובנו ככולנו בהחלט לא יודעים מדוע לא הוחלט לקרוא לאצטדיון פ.צ. ברצלונה: גאמפר. הרי זה אך מתבקש, לא רק שגאמפר היה נשיא ושחקן במועדון כי אם מייסדה המיתולוגי, אז אם יש ‘ברנבאו’ כזה, למה שלא יהיה ‘גאמפר’ כזה. איפה טעינו? אז זהו, שלא! כבר אז בשנת 1950, ישבו במועדון צוות מוחות של אנשים והחליט כי יש לבנות אצטדיון, אמיתי, ולא איזה מגרש משחקים שבו מחצית האוהדים יושבים על גדר לבֵנִים מפקירים את הישבנים החשופים שלהם למצבי הרוח ההפכפכים של הרוח-בקיץ, בחורף בסתיו ובאביב… (מכאן נגזר השם “קוּלֶה” שכן משמעותה “תחת” בלשון המעטה). אז חלק מאותה ישיבה היסטורית נגעה בשמו העתידי של אותו אצטדיון מהולל. הוחלט לקרוא לו, כמה מקורי, “אצטדיון ז’ואן גאמפר” ואף נערכה הצבעה דמוקרטית לגבי סוגיה זו בקרב המנויים: “ז’ואן גאמפר”, אלא מה…

אלא שהסוגיה נדונה בעת חשוכה, אותם שלטונות פאשיסטים בכלל לא רצו לשמוע את השם הזה ובטח לא לרשום אותו בטאבו (משרד לרישום מקרקעין) כך שהעניין הפך לטאבו (שלא לדון בו בפומבי). השלטונות רתמו את הדת ואת הכנסייה לאמור כי לא ייתכן להעניק לאצטדיון שם של אדם שהתאבד אפילו אם היה זה לפני 20 שנה, כי הרי זהו חילול הקודש. אך האמת הייתה הרבה יותר עמוקה, גאמפר היה תושב זר, שוויצרי-ליברלי שרתם את המועדון אל ההוויה הקטאלונית והפך אותם לאחד וזה היה בעוכריו של השלטון הצנטראליסטי הפאשיסטי ממדריד שכן אם היה מדובר ביריבה מבית, אספניול, ספק רב אם היו מערימים כאלו קשיים אם בכלל, שכן מי שייסד את קבוצת “התוכים” היו ממסדר הכמורה וקצינים במילואים. מה גם שהליברליות של גאמפר שהתאפיינה באנטי קתוליות מופגנת הייתה לצנינים לאותו שלטון שמרני שעוד לפני היות פראנקו בשלטון. אז מה היה לנו כאן: אדם זר, חתרני-קטלאניסיטי-ליברלי ואנטי קתולי, ההפך ממה שרצה לייצג השלטון הפרנקיסטי. התשובה הייתה “לא!” חד משמעי.

Fotografía del día de la inauguración del Camp Nou el 24 de septiembre de 1957

כאשר תוכנית האצטדיון החדש הייתה עוד בחיתוליה, אוהדים בינם לבין עצמם כבר החלו מרגילים את עצמם לומר “אצטדיון גאמפר”. אפילו הנשיא הפרנקיסטי של המועדון פרנססק מירו סאנס השתמש במונח הזה, “אצטדיון גאמפר”, כאשר דנו בתוכניות הבנייה. כאמור במרץ 1957 נפתחו לראשונה שערי האצטדיון בקול תרועה אדיר, אך בשם אחר: השלטונות רשמו את שם האצטדיון כך (בספרדית כמובן, שכן הקטלאנית הייתה אסורה): Estadio del Club de Fútbol de Barcelona: האצטדיון של מועדון הכדורגל ברצלונה.

זאת אומרת שבשבע השנים למן שלב התוכניות, הבנייה, שלבי הגימור והפתיחה החגיגית, שבע שנים תמימות השתמשו בשם ‘גאמפר’ כמשהו ריאלי ובלתי מנותק מהאצטדיון העתיד להיבנות. אותו נשיא, אגוסטי מונטל אי גלוברט, שבימיו נבנה האצטדיון התראיין למגזין הספורט הפופולארי “וידה דפורטיבה” ושם נאמר בפירוש כי השמות המיועדים לאצטדיון הם או El Nou Les Corts, כלומר אצטדיון לס קורטס החדש, או Estadi Gamper, אצטדיון גאמפר. אך השם “קאמפ נואו” (אצטדיון חדש), הלא רשמי בעליל, בכלל לא עלה על הפרק. משנת 1957 ואילך החל לתפוס השם “קאמפ נואו” בקרב האוהדים והפך לשם הנורמטיבי ברחוב. היה זה שימוש שעשו האוהדים, שם פופולארי לגמרי שעלה מן הרחוב בטפסו מעלה עד לכותרות העיתונות והתקשורת. בשנת 1965 נשיא המועדון אנריק ליאודט, ערך סקר בקרב המנויים: איזה שם היו מעדיפים לתת לאצטדיון? למרבה הפלא היה זה דווקא “Estadi del FC
Barcelona” (האצטדיון של מועדון הכדורגל ברצלונה), המועדף בקרב האוהדים ולאחריו “Estadi Barça” (אסטדי בארסה) ורק בסוף “אסטדי קאמפ נואו”. סוגיית שמו של האצטדיון הועלתה לבחירה בשנית בשנת 2001, הפעם בכדי לחתום סופית ורשמית את שם האצטדיון. “קאמפ נואו” לקח ובגדול.

אז ג’ורדי החליק את המעטפה אל תוך התיבה השקופה בקלפי המאולתר באיזה בית ספר מאולתר לא פחות בשכונת גראסיה. ואז חשבתי לעצמי שאם האוהדים הם אלו שלמעשה נתנו את השם לאצטדיון ושהוא לא הונחת עליהם מלמעלה גם לא על-ידי פרנקו בכבודו ובעצמו. אז זה אומר שעשרות שנים דרו שני שמות לאותו אצטדיון זה ליד זה בסימביוזה לא מופלאה בהחלט, זה הרשמי והמנוכר מעם שבא מלמעלה וזה שבא מלמטה. אז נכון שרק בשנת 2001 הרבה שנים לאחר מות פרנקו נפתרה סוגיית השם אחת ולתמיד. אך השם “קאמפ נואו” היה על שפתותיהם של האוהדים מאז ומתמיד עד להפיכתו הרשמית. כרגע קטלוניה דוברת שתי שפות נוספות מלבד זו הקטאלנית והספרדית. זו הפוליטית וזו של העם. אין לי ספק שאם המצב לא ישתנה בקרוב ולא תיעשה פוליטיקה נכונה, אותם נציגי העם לא יוכלו להיות נציגי עם כי פשוט לא יהיה מי שיבחר בהם, גם אם זה ייקח שנים…

השגריר

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023