לקראת טוטנהאם בוומבלי

אחרי שבוע איום בו הוצאנו 2 נק’ מ-9 אפשריות בליגה ועוד במשחקים בהם היינו בהחלט צריכים לנצח, אנו קצת מודאגים מן המצב שנוצר, כיאה למועדון שלצערנו נמדד על פי המומנטום הנוכחי ובמצב של משברון, כמו הרבה מאוהדיו, מחפש את האשמים. אז What is it? פיקה? די מצער לדבר כבר על כמה שערים מתוך רקורד הספיגות המדאיג שלנו העונה רשומים על מחדל של הבלם הותיק. שער מסגירה איטית, ממסירה היישר לתוקף או משבירת נבדל גסה מאוד, הכל כבר היה לנו מג’רי ואנו בתחילת אוקטובר. עם זאת, למהר לצעוק “דה ליכט עכשיו” As if ג’רי פיקה הוא עוד שחקן שאפשר להחליף, זה משהו לשקול ברצינות ולא על פי תקופה רעה; משחק ההגנה? סמדו מסתובב סביב עצמו, ראקיטיץ’ בתקופה למל”מית ביותר וקוטיניו לא הקשר שאנו צריכים: אצל בארסה אין רביעיית הגנה, קישור והגנה נפרדים. הקבוצה מגנה יחדיו ותוקפת יחדיו, נראית נהדר יחדיו או נראית רע יחדיו, מנצחת ומפסידה באותה הדרך. כשהפילוסופיה היא אינדיבידואלית, אנו בבעיה; מנהיגות? מהו מנהיג ומה תפקידו של קפטן? כן, מסי הוא מסי וכשהוא נכנס למערכה, דברים ישתנו בין אם ברמה של ניצחון ובין אם מדובר בפעולה משנת משחק יחידה שתגיע ממנו ושלא הגיעה קודם, כי זה מסי. אך האם מסי הוא שחקן דוחף שמסוגל בכל מצב להרים את חבריו מהרצפה ומהשאננות? האם יש בו מן הפויול? ולאן יש לפנות אם לא הוא, במשחקים כמו לגאנס למשל בה המחסור באנרגיה זועקת לשמים? האם הסגל שלנו מכיל מספיק דמויות כללו; כמובן, אולי זה ואלוורדה? אפשר לדבר על כמה עדינים צריכים להיות בקריאות לפיטורים וכל זה, אבל הביקורות? פחות בעדינות. אין חדש תחת השמש כשזה מגיע לחילופים המאוחרים והלא תמיד מדויקים, אובר רוטציות, אנדר רוטציות ואולי דברים אחרים מאחורי הקלעים שלא ידוע לנו עליהם.

מה שהיה, תשכח מזה…

המסלול ימשיך כפי המתוכנן כשהדמיון על איך הכל יגמר נתון רק לנו. ליגת האלופות חוזרת ובארסה תשחק הערב בוומבלי מול טוטנהאם במשחק שרמת הקושי שלו ידועה לכולנו, בעיקר כשדובר כל כך הרבה על רקורד החוץ של בארסה כבר זמן רב מדי במפעל הזה. בעוד 4 ימים מהיום בארסה כבר תמצא את עצמה במסטאייה של ולנסיה בחזרה בליגה, תצא לפגרת נבחרות מתישה נוספת ותחזור לקאמפ נואו שם תארח ברצף את סביליה, אינטר ואת הקלאסיקו. אחרי “חופשה קצרה” אצל ראיו ואייקאנו, רצף המשחקים המפחיד הזה יגמר ב-6 לנובמבר, שוב מול אינטר והפעם בסאן סירו. מוצ’ה סוורטה.

אם היינו עיתון ספורט בספרד, כנראה שאחת מכותרות המשחק הערב בנוגע לסגל היו אומרות “זמן האמת של לאנגלה”. נראה כי הרוח נושבת לעבר הצרפתי יותר מאשר לורמאלן המנוסה אם כי הכל יכול להיות, מה שבטוח, אומטיטי מושעה + פצוע ולא ישחק בוומבלי. סרג’י רוברטו גם הוא פצוע, נלסון הישמר לך. הסגל כולל את ראפיניה ודניס שבד”כ נותרים בחוץ ואת מירנדה הצעיר כתחליף לאלבה. אלניה וסאמפר בחוץ, כך גם מלקום שכנראה יצטרך להרוויח את דרכו בחזרה לקבוצה.

שלום לך טוטנהאם

התרנגולים, הליליווייטס, הספרס! אחת מהקבוצות הלונדוניות הותיקות והמרתקות בהיסטוריה, ותיקה יותר משאר הלונדוניות כולל אלו שאתם מכירים קצת יותר כמו ארסנל או צ’לסי (למעט פולהאם, בינה לבין הקמתה של טוטנהאם מפרידות 3 שנים). טוטנהאם הוקמה בשנת 1882 כ’מועדון הכדורגל הוטספר’ על שם הנרי פרסי ‘הוטספר’, אביר במלכות אנגליה במאה ה-14 שבמקור משכונת טוטנהאם. על שמו גם נקרא מועדון הקריקט השכונתי בו היו חברים מייסדי המועדון. תוארם הראשון היה הגביע האנגלי בו זכו בשנת 1901 עם ניצחון על שפילד יונייטד ועם זאת, להצלחה המקומית האמיתית לקח עוד זמן להגיע. בשנות ה-20 זכו שוב בגביע האנגלי ובאליפות ליגת המשנה לראשונה בתולדותיה. בעונת 21-22, דווקא אחרי שנים רצופות בליגה הראשונה בהן סיימו לרוב בתחתית, הגיע הישגם הגדול הראשון בליגה – מקום שני רק לאלופה ליברפול. עם זאת, הספרס לא שמרו על יציבות וירדו ליגה כמה עונות לאחר מכן. בשנות ה-30, אחרי תקופת מה בליגה השניה, טוטנהאם עלתה ליגה ובעונת 33-34 סיימה שלישית. אמנם, ההצלחה האמיתית הגיעה רק בתחילת שנות ה-50 כאשר טוטנהאם שכבר הספיקה לרדת שוב ליגה מאז, זכתה באליפות הליגה השניה שלה (בפעם השניה) בעונת 49-50 ובעונת 50-51, כעולה חדשה, לקחה גם את אליפות אנגליה הראשונה שלה אי פעם כשבאופן סימבולי, טוטנהאם סוגרת מעגל עם ניצחון 3-1 על ליברפול במחזור הסיום. מעבר לכך, אם תשימו לב תראו כי ב-3 הפעמים הקודמות בהן עלתה טוטנהאם ליגה באותן שנים, עונת החזרה שלה לליגה הראשונה הסתיימה בהצלחה כלשהי.

את ההצלחה של ראשית שנות ה-50 הצליחה טוטנהאם לשחזר עשור בדיוק לאחר מכן, עונת 60-61, אז לקחה דאבל נפלא שכלל אליפות דומיננטית כשמתחתיה שפילד וונסדיי ואת הגביע האנגלי עם ניצחון בגמר על לסטר. טוטנהאם של אז היא שם דבר בכדורגל האנגלי והעולמי כאשר זכתה גם בתואר האירופי הראשון שלה, גביע המחזיקות, עם חמישייה לרשת של אתלטיקו מדריד בגמר של עונת 62-63. ועוד 2 זכיות בגביע וופ”א בשני העשורים הבאים. לליגה השניה לא ירדה שוב למעט עונה אחת, עונת 76-77 אז סיימה אחרונה בטבלה. מאז טוטנהאם התקרבה לצמרת מספר פעמים ורק בעונת 16-17, לראשונה מזה 54 שנים, סיימה כסגנית האלופה (של צ’לסי). בליגת האלופות יש לטוטנהאם 5 הופעות בסך הכל, 4 מהן במתכונת הנוכחית של המפעל. הישג השיא שלה הגיע בעונת 61-62 אז טיפסה עד חצי גמר גביע אירופה והודחה על ידי בנפיקה של אוסביו. מאז לא הופיעה בליגת האלופות עד עונת 10-11, שם טוטנהאם של גארת’ בייל הודחה על ידי ריאל מדריד ברבע הגמר. בעונת 16-17 נכשלה בשלב הבתים ובעונה שעברה כזכור הודחה בנאיביות די מצערת, מוכרחים לציין, מול יובנטוס.

אבל זו היסטוריה, כזו שכל אחד יכול לקרוא ולדעת עליה. בשביל לדעת עוד על היריבה של הערב נעזרתי באוהד טוטנהאם גדול בשם דור ז’לזו, אחד ממנהיגי קהילת האוהדים בארץ, שיתן את נקודת מבטו על מול בעצם אנו עומדים.

~ ביל ניקולסון האגדי, שחקן טוטנהאם באליפותם הראשונה ומאמן טוטנהאם באליפותם השניה ~

מבט על מה הנקודה שהפכה את טוטנהאם לשם דבר: אפשר להתחיל בכך שיש דבר משותף בשתי האליפויות של טוטנהאם, בשתיהן היה מעורב ביל ניקולסון, הראשונה בתור שחקן והשניה בתור מאמן. טוטנהאם זכתה בדאבל ב-60-61 תחתיו – הקבוצה הראשונה שעשתה זאת באנגליה וגם הקבוצה הראשונה באנגליה שזכתה בתואר אירופי כלשהו. כשמדברים על ההיסטוריה של טוטנהאם מדברים בעיקר על ניקולסון שנמצא אי שם בצמרת המאמנים הבריטים הגדולים של פעם. עם ניקולסון לקחנו שמונה תארים בין 58-74, בעיקר גביעים, אבל מעבר לתארים הקבוצה גם סיגלה לעצמה סגנון התקפי שמשך הרבה אוהדים וניסה כמה שיותר לגעת בצמרת. לניקולסון יש ציטוט מפורסם: “עדיף להיכשל כשאתה מכוון גבוה מאשר להצליח כשאתה מכוון נמוך”. אין ספק שזהו ציטוט שטוטנהאם הולכת איתו כל הדרך וזה גם תואם את המוטו של הקבוצה: Audere Est Facere (להעז זה לעשות). בין השנה האחרונה של ניקולסון לבין זמננו עברו הרבה מים וגם תארים וגביעים, ואמנם יש רגעים גדולים בהיסטוריה של טוטנהאם שקרו הרבה אחרי, אבל אני באמת חושב שהתקופה הנוכחית של טוטנהאם היא אחת התקופות הכי טובות של המועדון מאז אותם הימים.

~ בייל את מודריץ’, לו רק היו חווים את הצלחתם במדי הליליווייטס בזמנו ~

– על ההבדל של טוטנהאם הנוכחית לזו שלפני עשור: אז התחלנו את העונה עם 2 נקודות מ-8 משחקים והמאמן חואנדה ראמוס, שלמרות שלקחנו איתו את גביע הליגה, פוטר ובמקומו הגיע הארי רדנאפ. בקבוצה ההיא של לפני 10 שנים היה המון כשרון לא מלוטש, שחקנים שהיום נחשבים לכוכבים ענקיים (מודריץ’ ובייל, על בייל אגב בכלל חשבו שיהיה כשלון!) וכאלה שהובאו כשחקני העתיד ונכשלו קשות (דיוויד בנטלי אומר לכם משהו?). אני חושב שהיום הקבוצה שלנו היא הרבה יותר מאוחדת, בנויה על שילוב נכון של עבודה קשה והוצאת המקסימום מהשחקנים, זאת בגלל שרוב השחקנים בקבוצה משחקים יותר משלוש שנים ביחד ויש הרגשה שהקבוצה לא באה כאסופה של שחקנים, אלא בתור חברים של ממש. אפשר לראות את זה ברשתות החברתיות ובסרטונים המראים איך השחקנים מגובשים בכל מיני צורות. המעמד של טוטנהאם השתנה מקבוצה שכל שנה מנסה מחדש ונכשלת, כמו לפני 10 שנים, לקבוצה שעושה, נותנת מהנשמה שלה ורעבה להצלחה. זה לקח עונה אחת או שתיים לתת לדברים להסתדר אבל כשזה הסתדר, זה הסתדר בענק. המשמעת של פוצ’טינו עשתה את שלה, ורוב האוהדים החליטו לדבוק בפוצ’טינו אחרי שהיו ספקות רבות לגביו ולגבי השיטות שלו.

~ עושה חיל וקונה את אמון האוהדים מיום ליום, פוצ’טינו הפריקו ~

על עמדת המאמן: בהתחבר לדברים שאמרתי על ניקולסון, מאוריציו פוצ’טינו הוא בהחלט נקודת המפנה של טוטנהאם בשנים האחרונות. הוא לקח קבוצה שלא חוותה המון הצלחות בתקופת הפרמיירליג ועשה ממנה קבוצה שכיום אוהדים של קבוצות אחרות שונאים, וזה כי אנחנו רלוונטיים למאבק בצמרת וכי אנו קבוצה עם יכולת הרתעה שיכולה להוות איום ומכשול. הצעד הבא מבחינתי הוא תואר שאנחנו כל כך צריכים כדי לתת הכשר לכוח של הקבוצה. אמנם הפעם הראשונה שלנו בליגת האלופות הייתה ב-2011 והפעם הראשונה בצמ’פיונס סיפקה לאוהדים רגעים בלתי נשכחים, אבל באותה נשימה בתקופת רדנאפ היו תקופות מסוימות של נפילות בכושר וגם תקופה שלמה שעתידו לא היה ברור, מה שגרם לירידה ברמה של השחקנים. בשנתיים שלאחר רדנאפ הקבוצה קצת נסוגה לאחור עם שני מאמנים שלא ברור מה עשו בטוטנהאם: אנדרה וילאש בואש שבאותה תקופה הביא לנו נצחונות יפים בליגה אבל נכשל במטרה שלו ופוטר עונה אחרי זה. השני היה טים שרווד שהיה מאמן זמני אבל נשאר עד סוף העונה והיה “מעניין” בלשון המעטה. אחרי המבול הגיע השקט שייחלנו לו ולמרות שאנשים לא היו בטוחים בהחתמה של פוצ’טינו, אנחנו נמצאים איפה שאנחנו היום וחלקנו מודים על כך. למרות זאת יש חלקים שגם רוצים לראות יותר, אליפות או גביע צריכים להיות בסדר העדיפויות שלנו וכמעט הגענו לזה, אבל הנסיבות היו חזקות מאתנו. מה שאני אוהב בפוצ’טינו זה את מוסר העבודה שלו, העובדה שהוא לא עושה חשבון לאף שחקן עם מניירות, ושאם שחקן לא יהיה טוב ויתנהג לא כראוי, הוא לא יתבייש להגיד לו את זה. בעונה הראשונה שלו הוא זיהה את השחקנים שיכולים להוות בעיה לפילוסופיה שהוא מנסה להנחיל לשחקנים וכבר בעונה אחרי הם לא היו בקבוצה (הערת צד מאת תומר – נשמע לכם מוכר?). זה אמנם נשמע דיקטטורי, אבל היחסים שלו עם השחקנים מצוינים והוא כמו אבא בשביל הרבה מהם, אפילו לשחקנים שכבר לא משחקים תחתיו כמו לוק שואו מהיונייטד. הוא גורם לשחקנים להילחם למען הקבוצה ולמענו ולא רק בשביל איזושהי משכורת שמקבלים כל חודש. לעומת זאת, חסרון שאני כן יכול לומר על פוצ’טינו, ברמה הטקטית, זה שברוב הזמן הוא מתקשה להסתגל למשחק טקטי של קבוצה יריבה, עושה חילופים שיכולים לעלות לנו במשחק ולפעמים חוסר ההתפשרות שלו יכולה להוביל לתסכול רב בקרב אוהדים. עוד דבר מעניין ואולי קצת חריג: פוצ’טינו, בניגוד למאמנים הקודמים, עובד ביחד עם המנכ”ל דניאל לוי, מילתם קובעת הכל ברמה שצוות האימון המצומצם (פו’צטינו ועוזריו) ולוי נסעו לטיול קייאקים בארגנטינה יחד לגיבוש.

~ הפיק שנשאר רק פיק, 3-1 אדיר על ריאל מדריד ~

על העונה שעברה: אני חושב שהשיא של העונה שעברה היה צמד המשחקים נגד ריאל מדריד, הגענו לבית של אלופת אירופה שלוש פעמים רצופות והראינו שלא יכופפו אותנו, לא בבית ולא בחוץ, אחרי שבועיים הם הגיעו אלינו לוומבלי ושוב הראנו להם שיש לנו כוח ושאנחנו לא מפחדים מכלום. פתאום ההרגשה היא שאתה על גג העולם כשאתה מנצח את המפלצת וכשכולם מדברים על זה, אין מתוק מזה. שיא נוסף שלנו בעונה שעברה היה הנצחון על צ’לסי 3-1 בסטמפורד ברידג’, אצטדיון שלא ניצחנו בו 28 שנים עד לאותו הרגע ועשינו את זה גם בסטייל. אם נתחבר למה שאמרתי על פוצ’טינו, אז זה בא לידי ביטוי היטב בהדחה מול יובנטוס, יובנטוס דחפה יותר ואנחנו התקשינו להגיב. את הליגה היה קשה להוציא מהידיים של הסיטי אבל הכל חלק מההתקדמות של הקבוצה.

על טוטנהאם של העונה #1: הקיץ עבר על טוטנהאם בצורה מעורבת, הצלחה אדירה לרוב השחקנים שלנו במונדיאל עם השיא שהוא כמובן לראות את הקפטן שלנו הוגו לוריס מניף גביע בנבחרת צרפת. מצד שני, הקיץ שלאחר מכן עבר עליו פחות טוב. לוריס נתפס נוהג בשכרות וגם אחרי הסיפור הזה, פציעה שכמעט והשביתה אותו גם למשחק הקרוב. ישנה עייפות של רוב הסגל שהיה במונדיאל והקבוצה עדיין נראית כאילו לא חזרה מספיק מוכנה. העובדה שטוטנהאם לא עשתה שום רכש בקיץ לא הוסיפה ובנושא הזה יש לי המון ביקורת כלפי המועדון שכן מהלך כזה מראה על חוסר אמביציות, בייחוד כשמסתכלים על קבוצות אחרות בפרמיירליג ובצעדים שהן עשו. חוסר המנוחה והעייפות הזאת הובילו לפציעות של שחקנים מובילים. אין ספק שזה מצב בעייתי אבל תמיד מקווים שלאט לאט נמשיך לבנות וניכנס שוב לכושר.

על טוטנהאם של העונה #2: לגבי המערך, “הרכב מנצח לא מחליפים”. בגלל שלא היה רכש בקבוצה בכלל העונה אז אין הרבה שינוי משנה שעברה, אבל המערך שלנו בד”כ כולל שלושה בלמים, שני שחקני כנף שמשחקים על כל הקו, שני קשרי אמצע והתקפה שהיא די ורסטילית אבל עם חלוץ אחד בדמות הארי קיין. בד”כ ההרכב הוא קבוע, אבל עקב פציעות של שחקנים חשובים כמו אריקסן, דמבלה, דלה עלי, אורייה ויאן ורטונגן, כנראה שהוא יתנהל בצורה שונה. אני מאמין שפוצ’טינו יעשה רוטציות ויעלה דווקא את אריק לאמלה להרכב הפותח במקום לוקאס מורה או יונג מין סון, כנראה עם סיסוקו ואריק דייר במרכז. לגבי ההגנה יש יותר ורסטיליות וכאן תלוי מה הצרכים של פוצ’טינו. בד”כ אלה שלושת הבלמים אלדרווירלד וסאנצ’ס (ואולי פוית’ במקום ורטונגן הפצוע), עם קירן טריפייר מימין ודני רוז / בן דייויס משמאל, בעמדות הללו יש יותר רוטציות ולכן אני לא בטוח אישית מה יעשה פוצ’טינו. מה שאני כן חושב זה שלא נשחק את המשחק הרגיל שלנו נגד ברצלונה אלא ננסה לשמור על השער ולצאת למתפרצות. הייתי שמח לחשוב שננצח בקלות אבל אי אפשר לדעת עם ברצלונה ועם תוצאות כמו שעשתה במשחקים האחרונים היא חייבת נצחון בשביל להרגיע את הרוחות. אני מקווה מאוד שזה לא יהיה על חשבוננו. Come On You Spurs!

דור ידידי היה סבור שגם הוגו לוריס לא יצליח להגיע למשחק כשיר אך טוטנהאם הודיעה רשמית כי הקפטן הצרפתי קיבל פטור רפואי ויהיה לרשות פוצ’טינו. לעומת זאת, אלא אם יקרה משהו לא צפוי או שעושים לנו פה איזה ונגר (וכנראה שלא), לספרס חיסורים קריטיים ביותר בדמות אריקסן הפנטסטי, דלה עלי הכוכב, מוסה דמבלה ה’בוסקטס’ של טוטנהאם, סרג’ אורייה ויאן ורטונגן המצויינים.

לספרס פתיחת עונה לא רעה בסך הכל עם 5 ניצחונות ב-7 מחזורי ליגה ושני הפסדים, אחד מהם הוא כמובן 3-0 היסטורי באולד טראפורד. באלופות פגשה במחזור הראשון את אינטר בסאן סירו למשחק קשה ביותר ואף עלתה ליתרון במחצית השניה משער של אריקסן, אלא שאינטר איכשהו (!) הפכה את התוצאה ממש בדקות הסיום, איקרדי משווה ו-וסינו בפעולה האחרונה של המשחק נוגח פנימה. הפסד מתסכל לתרנגולים. בשבוע שעבר שיחקה טוטנהאם נגד ווטפורד בעוד דרמה מטורפת כאשר ווטפורד עלתה ליתרון במחצית השניה, דלה עלי ואריק לאמלה כבר הפכו את התוצאה ב-10 הדקות האחרונות אבל ווטפורד שוב השוויתה בדקה ה-90. טוטנהאם ניצחה בפנדלים. בשבת האחרונה התארחו הספרס אצל האדרספילד וניצחו 2-0 מצמד שערים של מי אם לא, הארי קיין.

הנה ההרכב שפתח מול האדרספילד: גסאניגה; ורטונגן, אלדרווירלד, סאנצ’ס; דייר, דמבלה; טריפייר, סון, מורה, רווז; קיין.

במפגשי העבר

~ זהו את הנוכחים… בארסה בתמונה קבוצתית, רגע לפני משחק החוץ הרשמי היחיד בהיסטוריה אצל הספרס, 1982 ~

חידה – מי יודע מי הקבוצה האנגלית הראשונה בהיסטוריה שבארסה פגשה במסגרת רשמית אי פעם? נכנעים? בפברואר 1960 פגשה בארסה את וולבס ברבע גמר גביע אירופה לאלופות וחלפה בקלילות על פניה. מאז פגשה בארסה בעוד 11 קבוצות אנגליות, 12 בסך הכל – וולבס, איפסוויץ’, טוטנהאם, נוטינגהאם פורסט, ניוקאסל, אסטון וילה, לידס, ליברפול, ארסנל, סיטי, צ’לסי והיונייטד. מבין אלו, את איפסוויץ’, נוטינגהאם, אסטון וילה וטוטנהאם לא פגשנו מעולם בגביע אירופה \ ליגת האלופות.

צמד המפגשים היחיד והרשמי שנערך בין בארסה וטוטנהאם בעבר היה לפני 36 שנים בעונת 1981-82. בארסה של אותן שנים הייתה תחת שרביטו של המאמן הגרמני אודו לאטק שהגיע לבארסה כשברקורד שלו זכיה עם באיירן מינכן הגדולה של 74′ בגביע אירופה וגביע וופ”א עם דורטמונד. זוהי בארסה של טרזן מיגלי, אלשנקו, שוסטר, מוניוס, קראסקו, קיני (שהיה הפיצ’יצ’י של אותה עונה) ואלאן סימונסן הדני. טוטנהאם של אז תחת שרביטו של קית’ בורקינשאו לא הכילה יותר מדי שמות גדולים ביחס להיסטוריית הכדורגל האנגלי או ההיסטוריה שלה עצמה, אבל לא מעט יכירו את פול פרייס, ריי קלמנס שוערה ואת סטיב פרימן (Perryman ולא Freeman) שנכנס להיכל התהילה של התרנגולים לפני שנתיים. אלו כן שיחקו בצמד המשחקים לפני 36 שנים, צמד משחקים במסגרת חצי גמר גביע המחזיקות שהתקיים באפריל של אז.

סיפור המשחק הזה הוא בעצם המשחק הראשון בווייט הארט ליין ולא בהכרח בגלל השערים. בארסה הייתה יחסית עדיפה על הספרס והבקיעה ראשונה מרגלי אנטוניו אולמו שבעט טיל לידיים של קלמנס המנוסה, שעשה ואלדס, דה חאה, קאריוס או איך שתקראו לזה ופשוט הדף את הכדור לשערו הוא. במחצית השניה בארסה נשארה בעשרה שחקנים למשך החצי השעה האחרונה כאשר חואן אסטייה קיבל צהוב שני, מה ששינה את המשחק. לבסוף טוטנהאם הצליחה להוציא תיקו דרמטי בדקה ה-86 עם שער של גראהם רוברטס. הסיפור הגדול, אמנם, היה טענות שחקני טוטנהאם למשחק אלים ביותר של בארסה במשך כולו ויד קשה מדי על ההדק של השופט. כל כותרות לונדון צעקו אחר כך “רק תיקו מול קצבי ברצלונה” ו-“זה לא היה משחק כדורגל”. גם אוהדים מספיק ותיקים קוראים לבארסה של אותו ערב “קבוצה מטונפת” וטוענת שהם רק בעטו בשחקני הלבנים במשך כל המשחק. בעייתי ככל שזה היה נשמע, הגומלין בקאמפ נואו עם שער החוץ היקר סייע לבארסה על כל פנים כאשר אלאן סימונסן, האגדה הדנית, סיפק את השער היחיד במשחק במחצית השניה ואת ההעפלה לגמר גביע המחזיקות. בגמר, אגב, פגשה בארסה את סטאנדרד ליאז’ ואחרי פיגור מוקדם, שוב היה זה סימונסן שהוציא אותנו מהבוץ על סף סיום המחצית וקיני שהפך את התוצאה אל עבר גביע מחזיקות שני בהיסטוריה.

אגב, פיקנטריה קטנה לקראת הערב: בארסה תפגוש בטוטנהאם ומסי יפגוש בהוגו לוריס אלוף העולם הטרי. אז נכון, מול צרפת של לוריס מסי לא כבש בשמינית גמר המונדיאל, אבל לפני שתציבו לו את לוריס כ”אתגר הבא”, שימו לב: לפני קרוב ל-10 שנים, בעונת הטריפלט הראשונה, פגשה בארסה את ליון בשמינית גמר ליגת האלופות ובשערה עמד הוגו לוריס בעונתו הראשונה בקבוצה, אז בן 22. המשחק הראשון נגמר ב-1-1 בלבד (הנרי) אבל הגומלין המופלא נגמר כזכור ב-5-2 מדהים שהגיע מצמד של הנרי ובודדים של אטו, קייטה ומסי (!) שכובש את שערו היחיד בקריירה מול הצרפתי ואיזה שער גדול זה היה. העונה יהיו לו עוד לפחות 2 הזדמנויות להגדיל את המאזן, אחת מהן מגיעה ממש ממש עוד מעט.

תומר

כשאתה צריך את בארסה היא שם בשבילך ואתה מאושר. כשבארסה צריכה אותך, אז אתה צמא לה יותר מלכל דבר אחר. ואתה מאושר.

מה אוהדי בארסה אומרים


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו