אם הוא לא היה בשער, הכל היה מתפוצץ מזמן
קשה לי להגיד כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה בהקשר של שוער. מין הסתם שראיתי כמה הופעות מטורפות בחיים שלי. התפעלתי כמו כולם מהצלות וביצועים של ואן דר סאר, בופון, נוייר, אוליבר קאן, שמייקל (של האב ובמונדיאל גם של הבן) ועוד. לאחרונה גם שמעתי את זה יותר ויותר על טר שטגן, שמקבל העונה את המפתחות לשער של ברצלונה בפעם השלישית ברציפות בליגה (לפני כן עמד בשער רק בגביע ובליגת האלופות).
בכנות זה מפתיע. קשה להאמין עד כמה ההתקדמות של הגרמני מטאורית. ממצב בו הוא עורר אנטגוניזם בתחילת דרכו אצל חלק מהאוהדים (בזכות השטויות ולקיחת ההחלטות שלו), או החלטה ביזארית של הצוות המקצועי לאחר שהועדף על פני קלאודיו בראבו, שנתן עונות מצויינות בשער, לסיטואציה בה הוא זה שמציל את ברצלונה פעם אחר פעם, או לטענת חלק מהאוהדים- השוער שהיה צריך לפתוח במקום נוייר בנבחרת גרמניה. האם זה הגיוני? האם יכול להיות מצב בו שחקן תוך שתי עונות בערך חווה התקדמות מבדיחה של אוהדי היריבה לאחד הטובים בעולם בעמדתו? מה השתנה?
עבור השוער, אין מקום להתחבא (בראד פרידל)
כמו ברוב המקרים בהם אני נתקל בשאלה כלשהי, אני פונה לנתונים היבשים והסטטיסטיקות. כפי שניתן לראות השוויתי עם קלאודיו בראבו בעונת בעונת 2015/16 (ספג בליגה 29 שערים), טר שטגן (בעונת 2016/17 ספג 37 שערים בליגה ובעונת 2017/18 ספג 29 שערים), דוד דה חאה שלדעת רבים השוער טוב בעולם (עד המונדיאל, ספג בליגה 28 שערים) והזאמורה יאן אובלאק (ספג 22 שערים בלבד בעונה שעברה). הנתונים כמובן מפתיעים בחלקם. בעוד נראה כי יאן אובלאק מצדיק את היותו הזאמורה (תואר השוער הטוב ביותר בליגה הספרדית) עם נתונים מרשימים, נראה דווקא שהעונה הפחות טובה של הגרמני היא העונה בה הוא היה יותר מעורב בשער, עם מספר עצירות ממוצע למשחק אשר גבוה באופן משמעותי משוערים אחרים. איך יכול להיות שדווקא שכששוער מציל יותר הקבוצה עדיין סופגת יותר?
אם תסתכלו על זה, לשוערים דיי קשה. אתה תמיד קו ההגנה האחרון, ואם אתה נותן לכדור להיכנס, אתה לא יכול לחזור לספסל ולהתחבא בין האחרים (קירק מק’לין)
ניסיתי כמובן לחשוב על מספר כיוונים נוספים לאחר שהשוואה הקודמת הותירה אותי עם לא מעט סימני שאלה. האם יש טעם להיכנס לדירוג קושי ההצלות של כל שוער? האם אולי שווה לראות עד כמה כל שוער עוזב את העמדה שלו? ואז חשבתי שאולי הפתרון לשאלה שלי הוא יותר מערכתי. עד כמה לקבוצה יש חלק בעונה יוצאת הדופן של אותו שוער? ההשוואה שעשיתי היא בין הביצועים והמעורבות ההגנתית של הקבוצות של אותם שוערים בעונות בהם הם שיחקו, והסטטיסטיקות אכן מתיישרות. ברצלונה בעונה ה”חלשה” של טר שטגן הייתה בהרבה פחות מעורבת הגנתית בהשוואה לעונה לפניה ואחריה, ועם הרבה יותר טעויות בהגנה לעומת העונה שלאחריה. מנגד, אפשר כמובן לראות למה אתלטיקו מדריד סופגת הכי מעט עם הגנה מעורבת ואחראית יחד עם שוער מצויין בשער, ועד כמה דה חאה נאלץ לבלוט ביונייטד עם הגנה שאומנם מעורבת במשחק, אך שעושה לא מעט טעויות. באופן אולי לא מפתיע, נראה שדווקא להגנה יש חלק מהותי בעונה של אותו שוער.
שוער צריך להיות טוב בארגון השחקנים שלפניו ולעודד אותם. אתה צריך לראות מה קורה ולהגיב לאיומים. כמו מנהל בעסקים (פיטר שילטון)
ככל שהמשכתי לאסוף נתונים לכתבה הזאת, התחלתי לשאול את עצמי “כמה הופעות יוצאות דופן ראיתי מצד שוערים?” כמה משחקים עם שיא הצלות כמו של דוד דה חאה נגד ארסנל? הופעות הירואיות כמו זו של אוצ’ואה נגד ברזיל? או להפך, תצוגות נפל כמו אלה של מיודעינו בראבו בשער של מנצ’סטר סיטי? זה לא קורה המון, והנתונים מעל הכל מציגים את אלמנט היציבות בשער, ומראות שגם בעונות יוצאות דופן ברמה האישית, ברוב המקרים, יש לשוער סף מסוים בכל הנוגע למספר הפעמים בהן הוא יכול להציל המולדת לבדו. האמת היא שההפך הוא הנכון, מסתמן ששוער יציב הוא זה שצריך להופיע רק פעמים ספציפיות במשחק, ולא להיות זה שעושה את ההבדל מספיגה פעם אחר פעם. יחד עם זאת, הכתבה והנתונים לא עושים מספיק צדק עם השוערים, שכן כדורגל מעל הכל הוא משחק קבוצתי, ובסופו של יום השחקנים הם אלה שנותנים בטחון אחד לשני במגרש. ההגנה צריכה לדעת שיש מי ששומר עליה מאחור, בעוד השוער צריך לדעת שהוא יכול לסמוך על ההגנה שלו ולא לרוץ מהשער ולהתאבד על כל כדור גובה.
בכדורגל המודרני מתחיל להיות פחות ופחות מקום לתלות בשחקנים ספציפיים ברמות הגבוהות, והשוער אינו יוצא מין הכלל. ובכל זאת, בדומה לעמדות אחרות, עדיין קיימת הדדיות מסוימת בין איכות השוער לרמת הקבוצה.
שוערים צריכים אלמנט של טירוף (אוליבר קאן)
