הנה לכם המכתב המרגש שדויד באבונסקי כתב ביום בו עזב את מועדון הכדורגל ברצלונה, מכתב בו ביטא את חוויותיו ואת הערכים הייחודיים שלמד במועדון הכדורגל הגדול בעולם.
נתראה בקרוב, בארסה!!
זה היה שווה צעקה.
אני תמיד מהרהר על חוויות החיים שלי. וללא ספק החוויה של סיום קריירה בת מעל 10 שנים במועדון הכדורגל של ברצלונה שווה קצת הרהור.
הקרובים והיקרים ביותר ללבי יודעים את הסיבות לאהבתי הגדולה לכתיבה. אחת הסיבות המרכזיות היא שלא בדומה למלבן הירוק על המגרש, במלבן הלבן שעל הנייר אין גבולות חוץ מאלו שאני כופה על עצמי. כאן הנשמה שלי יכולה להתבטא ללא גבולות.
אין לי מסגרת זמן של 90 דקות שבה אני צריך לדחוס את כוונותיי. אין לי שופטים שישפטו את פעולותיי נכון או לא נכון, ולא עמדה קבועה שממנה אני חייב למלא את עבודתי ולהשלים יעדים שהוצבו. אני לא מקבל פקודות שיגידו לי איך או איפה אני צריך להתקדם. אין לי טכניקה ספציפית, או כללים, או רעש, או פחד מכישלון, או תלות באחרים, או מאות עיניים להרשים. אני לבד עם עצמי, עם היתרונות והחסרונות של הנסיבות, נהנה מהטעם האמיתי של חופש.
ללא קשר לכמות ההודעות הענקית של ניחומים שקיבלתי, אני רוצה להצביע בתוקף כי עזיבתי את בארסה זו לא טרגדיה, או בושה, או רחמים, או כל סוג של כישלון, ואפילו לא סיבה לעצב קל שבקלים. להיות מוצא בכוח מהמדינה שלך, הצורך לעזוב את המשפחה שלך בעקבות איומי פצצות מתמידים, שריפות ויריות…. זה באמת נורא. עוני, רעב, הרס הסביבה: כל אלו מייצגים כישלון נוראי ואמיתי בשם כל אחד מאיתנו .טרגדיה אנושית עצובה שמביאה בושה, רחמים ומתיישבת מעבר לאמפתיה שלנו.
אני נזכר בהגעתי לבארסה לפני יותר מעשור. הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות היה לחתוך את התלתלים הארוכים שאחרי 12 שנים בהן גדלו, גלשו לחצי מהגב שלי. היה לי שיער ארוך בכל ילדותי. זה היה משהו שאפיין אותי. אבל הסטנדרטים של המועדון היו כל כך קפדניים שעד שלא קיימתי אותם, לא שיחקתי.
לא הבנתי כלום מכך. מה הקשר של השיער שלי לכדורגל? הוסבר לי שכאן הם לא רוצים מהשחקנים, במיוחד הצעירים יותר, למשוך תשומת לב לעצמם ולא לשום דבר אחר חוץ מהכדורגל. הם רצו שלא נתבלט מעל עמיתנו בעקבות איכויות שלא קשורות לספורט. נאסר עלינו גם ללבוש עגילים, לעשות פירסינג וקעקועים, שיער ארוך, שיער צבוע או תספורות שמושכות תשומת לב.
בקצרה, כלל המקצוענים היוצאים מן הכלל, שייעצו לנו ושהראו לנו איך לשחק את מה שכנראה היה הכדורגל הטוב ביותר ביקום, גם הראו לנו איך לברוח מהשואו ביזנס החומרי ולהיות אנשים טובים: מחונכים ומכובדים. הם עזרו לנו לטפח ערכים כמו צניעות, כבוד, אדיבות, סולידריות, אחדות, אחווה, נדיבות… וכל פעם שהתנהגות של שחקן סטתה מהנתיב הזה, הם הציגו חינוך מחדש למופת.
מהרגע הראשון עד היום האחרון גדלתי עם בארסה תחת ההבנה שכדי ללבוש את הסמל הזה עם גאווה וכבוד אני לא צריך רק להכיר סטנדרטים של כדורגל שנדרשים ממני, אלא גם צריך לייצג סט של ערכי אנוש, לייצג את עצמי על ידי קוד אצילי של התנהגות ולהגן על דרך ייחודית שנקבעה מראש כדי לעשות דברים: הפילוסופיה המיוחדת הזו שעליה הארגון הזה היה בנוי ושהביאה כל כך הרבה הצלחה בכל השלבים במהלך ההיסטוריה שלו.
אני עוזב שמח מכך שאני יודע שהכדורגל שלי מכיל את “הדי אן איי של בארסה” ושזוהיתי כדוגמה של הערכים שמחזיקים ביחד ומחזקים את הבית הזה. תמיד ניסיתי לשמור את הערכים האלו בהתנהגות שלי, אפילו כשהרגשתי שאני לא מקדיש להם תשומת לב רבה או שאני לא משקיע הרבה מאמץ בלקיים אותם.
בעשר שנים, הייתי עד לשינויים בתוך המועדון. עבורי זה לעולם לא יהיה כישלון שקבוצה מסוימת של בארסה לא ניצחה משחק או זכתה בתואר, בגלל שזה המעגל הטבעי של החיים האלו – אתה זוכה במשהו, אתה מאבד משהו – אם כי בארסה נשארה הקבוצה שבכמה שנים האחרונות בעלת הכי הרבה ניצחונות והישגים תחת שמה, וללא ספק תמשיך לצבור אותם בעתיד.
אבל לראות שאנשים מבחוץ הטילו ספק במהות הזו, בפילוסופיה הזו, החלישו את האמונה בערכים שבארסה מייצגת, זה הכאיב לי. אני מניח שזה לא היה במקרה. בחברה הזו, סיפוק מידי מפתה מאוד ובכל יום הוא לוכד יותר ויותר אנשים. ואי השגה של התוצאות המיידיות האלו לעתים קרובות מוביל אותנו לדיכאון שלבסוף מעוור אותנו ומכריח אותנו לשנות את דרכנו, לעתים קרובות מדחיק את הערכים והעקרונות החיוניים שלנו אל הקרקע.
בעולם הכדורגל המכניזם הזה מתפתח במהירות והערכים מוצאים את עצמם בסכנת הכחדה. אני רוצה להאמין שבארסה לעולם לא נפלה למלכודות האלו, ואם מתישהו היא כן, היא החזירה במהירות את המהות האמיתית שלה, שהיא מעולם לא נדדה מהעין, שהיא תמיד הייתה מוגנת, מוזנת וחזקה, לא רק עם סרטוני שיווק שטחיים ותמונות, אלא גם עם תרגול יומיומי של כל השחקנים וחברי המועדון, כפי שכולנו מעריכים שחווינו את המהות הזו.
עבור הצעירים…
בנקודה מסוימת כולנו הופכים לקורבנות של השגרה ונלכדים בנורמאליות של המקום שבו אנחנו מוצאים את עצמנו יום אחרי יום. אבל פעם בכמה זמן, תרימו את המבטים שלכם מאיפה שאתם נמצאים בסיואדד דפורטיבה (העיר הספורטיבית) ותקבעו אותם כמה שניות על הסמל שיושב גבוה בשמיים של סאנט ז’ואן דספי: תזכרו מאיפה אתם, כמה ברי מזל אתם ומה זה אומר להיות חלק מבארסה.
תיקחו את היתרונות מהמעמד בר מזל הזה, לא כדי להגדיל את מספר העוקבים שלכם באינסטגרם ובטוויטר, לקנות ולהשוויץ במכוניות יוקרתיות, לאכול חינם במסעדות וליהנות מתהילה שהחברה הזו נותנת לך. אלא כדי לצבור חוויות ייחודיות, להשתפר ככדורגלנים ומעל הכול לגדול כאדם, ללמוד מהערכים שלימדו אותך כאן.
החברה הזו תתייחס אליך שונה רק בגלל הסמל שאתה לובש על החזה שלך. תנסה לחשוב במקום על מה שאתה יכול לתת בחזרה לחברה. כי לבעוט בכדור זו לא סיבה מספיק טובה לכך שתקבל יחס טוב יותר מכל שאר התושבים, אבל אולי על ידי כך שתחזיק ערכים נהדרים אנחנו יכולים להרוויח את היחס הזה. ובבארסה אתה לומד את הערכים האלו שיכולים להגיע אל אזורים אחרים בחיים שלך. לפחות אני למדתי כאלו ערכים.
עבור הבנות…
אל תשתקו ותמשיכו להילחם לשוויון מלא בנוגע להזדמנויות, יחס ותשומת לב מהם גברים נהנים. יש לכם את התמיכה שלי! לכדורגל יש את הכוח לאזן את המקומות של הגברים והנשים בחברה.
עבור הבחורים הגדולים…
תודה לכם על היותכם הטובים ביותר, על כך שהתייחסתם אליי כמו כל אחד מכם בכל זמן שהתאמנתי איתכם, על הגדרה מחדש של גבולות הכדורגל כל שנה. היכולות וההשפעה שלכם בלתי ניתנים למדידה. עם כל כך קצת אתה יכול להניע ולהוות השראה למיליוני אנשים. הכוח האדיר הזה יכול לשמש להשפעה גדולה, גם חיובית וגם שלילית, ברחבי העולם. בגלל הסיבה הזו אני מעודד אתכם להיות תודעתיים ואחראים עם זה. אני מזמין אתכם לשחרר את המחסומים לפעמים, להיות חברתיים ולהיות קרובים יותר לאנושות העצמית שלנו. יש מיליוני ילדים (הדור הבא שבו הילדים שלכם יגדלו) שעוקבים אחרי הדוגמה שלכם. זה עצוב שכדורגלנים הם גיבורי החברה, אבל זו האמת. מה אנחנו יכולים לעשות לגבי זה?
התוצאה הסופית של קוקטייל הרגשות, המחשבות והזיכרונות שהתרתי מתוך עצמי זו תחושה שלמה ועמוקה של הוקרת תודה: כלפי המועדון, כלפי כל מי שהכרתי בתוכו, וכלפי החיים. אני עוזב שמח ומונצח, בחיפוש אחר דרכים חדשות, אתגרים, חוויות, ידע והצעות!
אני מודה אינסופית לכל מי שטיפל בטענות שלנו, ששמר על חדרי ההלבשה שלנו נקיים ובטוחים, כל אלו בלי שנבחין בהם, כמו רוחות רפאים. אתם הכרחיים!
תודה אינסופית לכל השחקנים הידידים שלי, מאמנים, פיזיותרפיסטים, צוות הרופאים וצוות המנהלים שהיו לי מאז נוער ב’ עד השנה השלישית שלי בקבוצת המשנה. אני מחשיב את כולכם כמורים רוחניים, מפני שכל אחד מכם לימד אותי שיעורים על החיים.
זה לא מכתב פרידה. משום שבעתיד, אם לא כשחקן, אז איכשהו, בארסה ואני נעבוד שוב ביחד ונהפוך את העולם לטוב יותר דרך כדורגל!
תחי בארסה, תחי קטלוניה!
