שילוב של שתי כתבות, אחת מעיתון ‘ספורט’ ושנייה מעיתון ‘מונדו דפורטיבו’, הוליד את התוצאה הבאה, מתורגמת לפניכם:
ההיסטוריה של מסי עם ארגנטינה היא לעיתים קרובות היסטוריה של בדידות. אפילו של אהבה נכזבת ואבדון. בדידות מחוץ למגרש בכך שהתייחסו אליו כמו אל זר, ובדידות בדשא בשל מחסור בכדורגלנים תומכים.
השלושער של ליאו מסי נגד אקוודור שהביא לכך שהנבחרת התכולה-לבנה תעפיל למונדיאל, ואף בדרך ישירה, לא הפסיקה לגרור תגובות בכל העולם, אך בעיקר בארגנטינה. אלו שביקרו אותו תמיד, אלו ששיבחו אותו, אלו שהיו אדישים, כולם, אבל כולם, נכנעים לרגליו בארגנטינה.
“תקשיבו למה שאני עומד להגיד לכם. אני יודע שביקרתם אותו. שהתייחסתם אליו כ’לא מחויב’. שאמרתם שהוא גאון בברצלונה, אבל עם מדי הנבחרת, כייצוג למדינתנו, הוא לא עובד, לא נותן לנו שמחה. גם אני התמלאתי בזעם כשהוא החמיץ את הפנדל נגד צ’ילה, אותה אחת שהיום הוא השאיר מחוץ למונדיאל. אני גם יודע שזה קל לדבר אחרי שמסי הבקיע שלושה שערים והכניס אותנו למונדיאל, משהו שכבר נראה לנו סיוט. אבל הבחור הזה, זה שעכשיו מהללים בכל השערים, זה שכל אחד מקדיש לו פסקה ברשתות החברתיות, הוא סבל מזה, כאב לו בדיוק כמו שכאב לכם. הוא זה שנשאר עם המבט האבוד לאחר שהפסיד גמר באמריקה ואותו אחד שהתמלא בדמעות כשלא הצליח להביא לנו את הגביע בברזיל. אני חושב שהיום אנחנו צריכים ללמוד ממה שקרה, מזה שהבחור הזה הציל אותנו מהגרוע מכל. מזה שאם הוא לא היה, היום היינו מקללים את הנבחרת.
כולם צריכים להודות לו. השחצן, זה שביקר אותו וזה שתמיד שיבח אותו, החברים שלו, הצוות הטכני, ההתאחדות הארגנטינאית, כולם צריכים להודות שמסי הוא ארגנטינאי. היום תודות למסי אנחנו הולכים למונדיאל.
תודה שלקחת אותנו, ליאו. תודה שגרמת לנו להאמין שוב. תודה שהענקת לי במתנה את הדמעות של אבי, כמו שהמון זמן לא ראיתי אותן. תודה שריגשת את כולנו וגרמת לנו לחוש גאווה בכך שאנחנו ארגנטינאים.
היום מסי מאושר. אבל לא בזכות עצמו, לא בזכות זה שהוא הטוב ביותר פעם נוספת ולא כי הוא העפיל למונדיאל שכל כך שייך לו. ליאו מאושר כי הוא מרגיש שהיום המדינה שלו ישנה בשקט, שהיא הולכת לישון שמחה. מסי מאושר כי הוא עשה אותך מאושר, אותי, את אבא שלי ואת כל אנשיו”. (מכתב שנשלח לעיתון clarin).
בואו נסיים עם השטות הזו שמסי הוא לא ארגנטינאי, נחליף את הקלילות שבמחשבה על המולטימיליונר שחי באירופה ולא מרגיש את מדי הנבחרת בשאלה האם מגיע לנו אותו. נחסוך לעצמנו את חוסר הרגישות בלא לראות שעבור ארגנטינה, מסי סובל כמו נידון לגזר דין ונודה לו אחת ולתמיד שהוא בחר את גזר הדין של להיות ארגנטינאי.
“רציתם את מסי? הנה קיבלתם אותו, לעזאזל.” שרה הטלוויזיה הארגנטינאית בגול השלישי של ליאו. גול של מונדיאל, של שלווה, צעקה של מדינה ששרה בקול חי את צרותיה והצלחותיה.
מסי הקים לתחייה מוות, נבחרת ששקועה בכאב ממשקל החולצה.
ארגנטינה במונדיאל אחרי שראתה מקרוב את התהום, ותעשה זאת עם מסי שנמצא בבגרות מוחלטת, הכחולים לבנים כבר סבלו בדרך למקסיקו בשנת 86 והשאר היסטוריה.
“זה היה טירוף בשביל ארגנטינה לא להעפיל.” הודה מסי לאחר המפגש. “היה עצב, מתח, הכול. זו המציאות. פתחנו לעצמנו דלתות בחוזקה והצלחנו להוציא את הדברים החיוביים שיש לצוות. היינו רוצים להגיע בדרך אחרת ולא עם החבל סביב הצוואר אבל כך זה יצא”. בשבילו זה יהיה המונדיאל הרביעי וגם ההזדמנות הגדולה של הקריירה שלו (יהיה בן 31) כדי לסגור מעגל נצחי עם המדינה שלו”. בשביל סמפאולי אין לליאו חובות לנבחרת: “מסי לא חייב מונדיאל לארגנטינה, זה הכדורגל שחייב מונדיאל למסי. הוא הטוב בהיסטוריה”.
לאחר המועקה הקהל מקווה שהנבחרת תתגבר על המחסום ושכמה שחקנים יחזרו לקבל הכרה. אחרי האופוריה, נכפה לדבר על כדורגל, על משחק, כדי שארגנטינה תהיה משהו מעבר למסי.
“מרוב שאנחנו נואשים לנצח, שכחנו איך לשחק”.
אף אחד לא מפקפק כבר בתרומה של מסי (“מסי משחק כמו מסי”), אבל גם אף פעם לא היה לו קל עם ארגנטינה. בבכורה שלו בשנת 2005, כשהושעה לאחר דקה אחת של משחק, הוא כבר אגר זעזועים. ברוסיה הוא יוכל להוציא את הקוץ בבמה הגדולה מכולן,זה המונדיאל של חייו.
