אפשר לנוח רגע מהטרנד של להכנס בואלוורדה על כל דבר קטן. המשחק אמש היה אחד ממשחקי החוץ היותר טובים של ברצלונה בליגת האלופות בשנים האחרונות, ואם אנחנו עדיין מתחשבנים על כך שטוטנהאם שיחקה בחצי הרכב בוומבלי, זה משחק החוץ הכי טוב שלנו העונה, והתוצאה משקרת ממש.
מול הסגנית של איטליה במבצרה הביתי, בארסה עמדה אתמול במגרש כמו קבוצה. וזה אומר ה-מ-ו-ן לסגל שהרגיל אותנו להסתמכות על הברקות ארעיות בראשות מספר ’10’ אלמוני.
יתרה מכך, אתמול ראינו טביעת יד של מאמן. בארסה אשכרה לחצה, ולחצה גבוה – מסממני ההכר של ואלוורדה בבילבאו, ומשהו שלצערי ראינו מעט מדי בתקופתו פה בברצלונה.
זה היה המשחק הטוב ביותר של הטריו ראקיטיץ’-בוסקטס-ארתור. הם אכלו את המגרש, רצו מצד לצד והובילו ל 32 חטיפות בחצי המגרש של אינטר. משך הזמן הכי ארוך שאינטר החזיקה בכדור היה 3 וחצי דקות! מדהים.
דברים כאלה לא מגיעים רק מיכולת אינדבדואלית של שחקנים, אלה דברים שמגיעים ישירות מיכולת אימון טובה, וכשצריך לפרגן למאמן שלנו, מפרגנים.
היכולת המ-ו-פ-ל-א-ה של טר שטגן בביטול לחץ של היריבה ולמסור 40 מטר קדימה בדיוק של לייזר.
כמו לשחק עם שחקן שדה נוסף.
