ראקיטיץ’ נתן ראיון ענק למגזין Jot Down, בו הוא מדבר על מגוון עצום של נושאים. תרגמנו את החלקים החשובים והעיקריים לפניכם:
נכון לעכשיו, הסגלים של הנבחרות של אוסטריה ושווייץ, מלאים בשמות מדרום מזרח אירופה. הם הילדים של הגולים שעזבו את מדינותיהם בעקבות תנאים כלכליים קשים ושל אלו שברחו מהמלחמות של שנות התשעים. איוון ראקיטיץ’ (שווייץ, 1988) הוא אחד מהילדים הללו, אבל הוא החליט לשחק בנבחרת הקרואטית במקום בשווייצרית.
בקרואטיה קוראים לך “Raketa”, מילה שמשמעותה “רקטה”.
זה כינוי שהדביקה לי התקשורת כשהתחלתי לשחק בנבחרת. אבל זה רק מפני שהמילה “Raketa” דומה לשם המשפחה שלי, לא מפני שהייתי כזה מהיר (צוחק).
כדי שאתה תוכל להיות כדורגלן, אביך נאלץ לוותר על הקריירה הספורטיבית שלו.
אבא שלי שיחק בבוסניה בשנות השמונים. קבוצה שהתנדנדה בין הליגה הראשונה לשנייה. בשלב מסוים הוא ראה שביוגוסלביה הדבר היחיד שהוא עשה היה לסחוב את חייו, לנסות לשרוד ולכן הוא החליט לעזוב את המדינה מכיוון שאחיו הבכור עזב לשווייץ כמה שנים לפני כן. הוא חשב שעם קצת מזל הוא יכיר מישהו ויוכל להישאר ולהסתדר. אחי הגדול, דיאן נולד והיה כבר בן שנה וקצת. הם הגיעו למוהלין (בשווייץ) ושם, באופן מידי, הוא נעשה חברו הטוב של מפקד המשטרה שאהב כדורגל והכניס אותו לקבוצה של הכפר. זה היה מועדון שהיה בליגה הרביעית או משהו כזה, הרבה מתחת לרמה של אבי, הם שאפו לעלות לליגה השלישית. הוא היה קשר אחורי ושיחק עם הספרה 4, כשהוא הגיע הקבוצה הפכה אותו לחלוץ מרכזי והוא הבקיע הרבה גולים. הנשיא אמר לו: “בבקשה תשחק בקבוצה הזו, אני יודע שהיא לא ברמה שלך אבל נחפש לך עבודה ונכין לך את המסמכים כדי שמשפחתך תוכל לבוא לשווייץ” והוא הסכים. הוא היה יכול ללכת למועדון ברמה שלו ולהמשיך בקריירה שלו, אבל הוא העדיף להישאר שם ולבסס את משפחתו. הוא הקריב בשבילנו.
איך הייתה הילדות שלך בשווייץ?
מוהלין היה כפר מאוד צנוע, של אנשי עבודה. היו בו רק ארבע או חמש חנויות כדי לקנות דברים רגילים, נעליים בגדים ועוד כמה דברים. היו מפעלים מסביב, אמי עבדה במפעל גרביים ואבי עבד בבנייה. זאת הייתה תקופה מאוד נורמלית ורגועה והסתפקנו במועט. ההורים שלי היו אומרים לי: “זה מה שיש, אין עוד”. כשהתחלתי לשחק בבאזל, הבנתי בדיעבד, שלפעמים ההורים שלי ויתרו על לאכול ארוחת ערב כדי לקנות לי נעלי כדורגל. אלה מצבים שבתור ילד אתה לא שם לב אליהם, אבל עם השנים, במיוחד כשאתה נהיה הורה, אתה מבין שהילדות שלך שונה לגמרי מהילדות של הבנות שלך. אני מאוד מודה להוריי על מה שהם עשו בשבילי, אי אפשר להסביר את זה במילים.
כחלק מהחינוך השווייצרי למדת שפות רבות, מספר פעמים אמרת שזה עזר לך בקריירה.
זה מאוד חשוב. עם הבנות שלי אני עושה את אותו הדבר. אני מדבר איתן קצת בגרמנית, קצת בקרואטית, קצת באנגלית ועכשיו אחת מהן מתחילה ללכת לבית הספר ושם היא מדברת ספרדית שזאת השפה הראשונה בבית. אני רוצה שהן ידעו יותר גרמנית מאשר קרואטית כי זה יעזור להן יותר בחיים, לפחות עד שהן יחליטו מה הן רוצות ללמוד. אם הן לא ירצו לדבר גרמנית או קרואטית אף פעם זאת החלטה שלהן, אבל זה טוב שיש היכרות עם כמה שפות. כשהגעתי לחדר ההלבשה של סביליה כמעט אף אחד לא דיבר אנגלית, הרגשתי… לא הרגשתי טיפש אבל אתה לא משתלב, זה מציק לך שאתה לא יכול לתקשר עם החברים לקבוצה, אז התחלתי ללמוד, התחלתי לראות טלוויזיה בספרדית בכל שעה כדי ללמוד כמה שיותר מהר כי לא היה לי מושג על כלום, רק ידעתי למקם את סביליה במפה וזהו. עכשיו אני מדבר קרואטית, גרמנית, אנגלית וספרדית ואם אתה נותן לי קצת זמן לרענן, אני יודע גם איטלקית וצרפתית שלמדתי בבית הספר אבל לא השתמשתי בהן לאחר מכן.
וקטלאנית?
אני מבין הכול. לפני כמה ימים, הגברת שנמצאת ועוזרת לנו בבית היא קטלאנית מגאבה (יישוב בקטלוניה). הפתעתי אותה עם כמה משפטים והיא אמרה לי: “אוי, אתה מדבר טוב”. אני אתרגל עוד, לדוגמה כשעיתונאים בטלוויזיה שואלים אותי שאלות בקטלאנית אני מבין אבל אני עונה להם בספרדית.
(דאבור) שוקר אמר לפני כמה ימים שלבחור בינך לבין מודריץ’ זה כמו לבחור בין אמא לאבא.
הקרואטים נוטים יותר לצד של מודריץ’, כי הוא נולד שם, הוא שיחק שם בליגה והוא הקשר הטוב בעולם, אני מבין את זה. הקשר שלי עם לוקה מאוד טוב. התחלנו יחד בנבחרת, אנחנו מכירים כבר מעל 10 שנים ובחיים האישיים אנחנו חברים טובים, אני מתקשר אליו כשיש לו יום הולדת, כשלילדים שלו יש יום הולדת וכשהוא זוכה במשהו. אני מכיר את המעלות שלו, אף על פי שהוא נמצא בצד השני אני שמח בשבילו (צוחק).
מלבד כדורגלן אתה ארכיטקט מתוסכל, עבדת בזה, לפני שהחלטת להיות ספורטאי מקצוען, בחברת Herzog & De Meuron שבנתה את האצטדיון של באיירן מינכן ואת האצטדיון האולימפי של פקין (סין).
הם גם בנו את האצטדיון של באזל, אבל אני לא השתתפתי בפרויקטים הללו. לבעלי הסטודיו היו קשרים מאוד טובים עם גיגי אוארי, מי שהיה אז נשיא המועדון. השתתפתי בפרויקט בניית בית ספר קטן בכפר שלי. את הבוסים ראיתי רק פעמיים בכל הזמן שהייתי שם. הם תמיד נסעו ללונדון, היו בערך 250 עובדים והיו רק 15 שווייצרים, כל השאר היו סינים, אוסטרלים. זה מקצוע מאוד מיוחד, לא רק בתור עבודה, עכשיו למשל כשאני הולך לעצב מחדש את הבית שלי בסביליה אני לא מפסיק לחשוב על רעיונות. אני רואה את כל התוכניות האלה על שיפוצי בתים ואני מת עליהם. אבל בגיל 16 כבר החלטתי להשקיע את מאמציי בכדורגל.
חברך לקבוצה בבאזל, פליפה קאיסדו משחק עכשיו באספניול. אתם חברים?
לא בדיוק, מכיוון שאז היה לנו מאוד קשה להתחבר. הוא לא דיבר גרמנית כשהוא רק הגיע מאקוודור ואני לא דיברתי ספרדית. גם לא שיחקנו יחד הרבה זמן, הוא עזב מהר מאוד למנצ’סטר סיטי. אנחנו כן מסתדרים טוב כי היינו הכי צעירים בקבוצה, היינו שנה וקצת ביחד, אבל זה היה קשר מרוחק. עכשיו כשאנחנו כן נפגשים במגרש או בעיר אנחנו משוחחים קצת. אנחנו נזכרים בהרבה דברים מהתקופה ההיא.
אתה אומר שלעולם לא תפלה מישהו על סמך מוצאו, זאת בניגוד להצהרות שלך שהופיעו ובהן נאמר: “אני מעדיף שלא יהיו גייז בחיי”.
זאת הייתה בעיית תרגום של המילים שלי. עם העיתונאי שכתב את זה, לא דיברתי על הנושא הזה בכלל. לי לא משנה הצבע, הדת, או כל מה שמאפיין את האנשים שסובבים אותי. אם אני לא מסתדר עם מישהו זה בחיים לא מהסיבות הללו. למעשה, כשהתחתנתי בסביליה היו הומוסקסואלים בחתונה שלי שהם חברים שלי. גם בברצלונה אני מכיר הומואים שהם חברים של אשתי.
עזבת לסביליה עבור מעט מאוד כסף.
יצאתי משאלקה בינואר, הייתי כמעט חופשי כי ביוני נגמר לי החוזה וזאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלי שיוציאו עליי כסף. שאלקה הציעו לי 3 שנים נוספות וחוזה משופר, אבל לא רציתי לחכות ליוני ולהיות חופשי ולא לקבל את מה שהיו מוכנים לשלם כדי להחתים אותי, כמו שסביליה עשו. בסביליה הייתי שמח עם מונצ’י, מאנסאנו וויקטור אורטה. יכולתי להרוויח יותר במקום אחר, אבל לחצתי את היד לדל נידו ולא היה יותר מה להוסיף.
בסביליה, כמו שכבר קרה לך בשאלקה, שינית עמדה שוב. אמרי, למשל, שם אותך כקשר אמצעי אבל אתה היית יותר התקפי.
כשיש לך מאה מאמנים, כולם שונים. אני לא נכנס לזה, בשבילי הכי חשוב תמיד זה להיות טוב בעיני המאמן ולתת לו את מה שהוא צריך בשביל הקבוצה. היו שנים שהלך לי טוב והיו שנים שפחות. אל אונאי התחברתי, עם מיצ’ל הייתי טוב ואני מודה לו על כל מה שהוא לימד אותי. כמו שאמרתי קודם, מכל אחד אני אוהב ללמוד.
כשהגעת לברצלונה אמרת “אני יודע למה אני מגיע”. זה היה כדי לעבוד עבור הכוכבים, לא כקשר עם חופשיות…
כל אחד צריך להבין את התפקיד שלו. בבר למשל, כל אחד עושה את העבודה שלו: אחד בבר, אחד מלצר, אחד טבח… בבארסה זה אותו הדבר. איך אתה נכנס לזה? אני הייתי שמח לכבוש את כל הגולים של ניימאר, מסי וסוארx, אבל כל אחד צריך לשפר את הקבוצה בכל דרך שהוא יכול לתרום. אני מבין מה התחום שלי ואני מנסה לעזור לחברים שלי כדי שנוכל לעשות זאת כולנו יחד. אם מה שאני עושה עוזר לקבוצה זה הכי טוב שאני יכול לעשות ואף פעם אני לא אגיד שאני לא אוהב לעשות זאת. הדבר היחיד שחשוב זה שננצח. כשאני משחק פרצ’יס (המשחק ששחקני ברצלונה נוהגים לשחק בטיסות) עם אשתי בבית יש לי את אותה המנטליות.
בעונה שעברה לואיס אנריקה החליף אותך, אם הפרטים אינם מטעים אותי, 24 פעמים מתוך 48 משחקים. חצי מכל המשחקים.
אלו שיקולים של המאמן שצריך להבין. הייתי שמח לשחק יותר דקות אבל זאת החלטה של לואיס אנריקה, הוא זה ששולט. מה שאני מנסה לעשות זה להוכיח לו שהוא לא יכול בלעדיי גם כשהוא מנצח, שהוא צריך אותי גם כשהוא חושב שהוא צריך לתת לי לנוח. להיות תמיד בטופ. בגלל זה בקיץ הזה שיניתי כמה דברים בי כדי שאוכל עדיין להיות יותר חד ויותר מוכן. אני צריך להוכיח לו שהוא יכול לסמוך עליי ואם זה לא אפשרי, לפחות שידע שאני ב-100% כושר.
אתה חושב שעזרת להחליף קצת את הסגנון של בארסה? החלפת את צ’אבי, שיחקת יותר לרוחב עם פחות החזקת כדור, ולהיפך זאת נראית דרך יותר טבעית.
דבר ראשון, להחליף את צ’אבי? זה לא קיים. דבר שני, אני לא רציתי שישוו אותי לאף אחד, אני רוצה להיות אני ולהציע לקבוצה את מה שאני יכול לתת. אני לא עושה דריבלים כמו לאו, לא כובש כמו סוארס, לא נותן פסים כמו אנדרס, אני לא תמיד ערני כמו פיקה אבל אני חושב שאני תורם את שלי. אני מכבד את המשחק של בארסה. יכול להיות שמה שאמרת נכון, אבל אם קבוצה מציעה לך את ההזדמנות הזאת: ללחוץ, לקבל מרחב, עומק ופס אחרון, זה יהיה טיפשי לא לנצל את זה. דבר אחד זה השחקנים בקבוצה שלך ודבר אחר זה התכנון שיש לקחת בחשבון בקשר ליריב.
חווית את שני המשחקים הכי טובים שאפשר לחוות בספרד, הדרבי בין בטיס לסביליה והקלאסיקו בין מדריד לבארסה.
אין להם קשר אחד לשני. בארסה-מדריד הוא המשחק הכי גדול בעולם, סביליה-בטיס הוא שונה. זה… כל העיר שבועות לפני (העיתונאים) שואלים אותך על המשחק הזה. למשל, אם לבאנטה באה לשחק אף אחד לא שואל אותך על זה, אומרים לך: “בעוד שלושה שבועות בטיס אה?”. הם חיים את זה בצורה שונה ומעבירים לך את זה בצורה מיוחדת כך שנהיה לך חשק לשחק את המשחק הזה. מעבר לזה שכל אחד רוצה שהאחר יפסיד, אני לא חושב שאחד מהצדדים ירצה שהשני ירד ליגה, כי בלי דרבי העיר היא לא אותו הדבר. הייתי רואה את הקלאסיקו בבית כשהייתי ילד. כל המדינות רוצות לראות אותו, אבל מה שקורה בסביליה זה שונה מהכול.
אתה קרואטי שנולד בשווייץ, אשתך היא מסביליה, אתה מבין קטלאנית, שהיא השפה השמינית שאתה מדבר. נגיד שאתה אוניברסלי, איך חי אדם כמוך את הכדורגל כשהאנשים משתגעים? למשל, נאלצת לסגור את הבר שפתחת בסביליה כי הוא היה קרוב מדי לאצטדיון של בטיס. עכשיו, עם האולטראס של קרואטיה היו לך בעיות בקיץ… מה דעתך על התשוקות או הדרכים להרגיש את הכדורגל בצורה כל כך צרת אופקים?
כדי להסביר את מה שקרה עם האולטראס של קרואטיה ועם הנבחרת שלנו ביורו, כשהאוהדים שלנו, שאני לא יודע אם בכלל אפשר לקרוא להם “שלנו” כי הם הלכו נגדנו בצורה מאוד מתוכננת… כדי להסביר את זה צריך לשתות קפה טוב ולשוחח על זה במשך שעות רבות כדי להיות מסוגל להבין את זה בצורה טובה. הספורט הזה מושך אנשים רבים, כמו שאתה יכול לגרום להם הרבה אושר כך אתה יכול לגרום להם הרבה עצב. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיסחף אחרי התשוקה והריגוש, אנחנו צריכים להתמקד, לנצח את הקבוצה השנייה. אלו שמתבלבלים, כשמגיע הרגע הם שמים לב לכך, אבל זה כבר מאוחר מדי. אני חושב שהכדורגל צריך למשוך, זה דבר מאוד עוצמתי, אבל זה חייב להיות כך כדי שהיה ניתן להרגיש משהו שהוא מדהים.
