השלט על אבידל שהראו בשידור הזכיר לי מה שכתבתי בתחילת העונה – שהפנטזיה הגדולה תהיה לראות אותו חוזר לוומבלי ועושה את מה שהוא עשה אז. אני לא חושב שאי פעם הרגשתי צמרמורת כל-כך גדולה ממשחק שראיתי בטלוויזיה, פשוט מדהים. מהרגעים האלה שאתה עומד מול המסך ומוחא כפיים כמו דביל. שברגע שהם קורים, המשחק מעניין אותך בערך כמו קרלינג. מאז החילוף, כל מה שחשבתי עליו, זה איך אנחנו מקבלים קרן והוא עולה למעלה וכובש בנגיחה. אלכסיס וססק כבשו מאניטה (שזה משפט מדהים בפני עצמו), אבל הניצחון הזה שייך למישהו אחר וזה הדבר החשוב ביותר. בלתי נתפס, גם עכשיו.
מקצועית, היה משחק משעשע. רק בליגה הספרדית תראו קבוצה שנלחמת על חייה, באה לקאמפ-נואו ומשחקת פתוח כאילו היא הבטיחה את האליפות לפני שבוע. קבוצה קיקיונית שהיא לא מדד לכלום, אבל לא מזיק שססק (אם וכאשר ימצא את עצמו בהרכב) יגיע ל-PSG בהרגשה טובה. אותו דבר לגבי אלכסיס שהיה טוב לראות אותו עושה הרבה את התנועה לעמדת החלוץ ואני עדיין משוכנע שאם במקרה אין לנו את מסי בגומלין, הצ’יליאני צריך להיות באמצע. אגב ההתקפה, שמתם לב לשלישייה שהייתה לנו – דאולופאו, אלכסיס וטייו – אני לא חושב שיש דבר יותר מהיר מזה. אולי מתישהו הילד יבין שהוא לא צריך לעבור את כל ההגנה של היריבה בכל מהלך, אולי.
נ.ב.
דודו, מילא לדפוק משחק לנבחרת, אבל לספוג מאלכסיס? ועוד פעמיים?! יאללה תפרוש, תפרוש.
הטוב: אריק אבידאל.
הרע: אין.
המכוער: הטרמפיסט שיגיד מחר: “יאללה מי צריך את מסי”.
