כן, נשדדנו. זה פנדל של 300 אחוז על פיקה. וכן, יש מצב שזה ישפיע על גורל האליפות כפי שהרננדס הרננדס וחיל מנסאנו עשו ב 16/17. הדבר שהכי מקומם והכי מרתיח הוא שחיל מנסאנו בעמדת ה VAR היה רשאי מאוד להתערב לפי חוקת ה VAR ובחר שלא.
אבל בעוד אצל לא מעט קבוצות אחרות, אפשר ורצוי לנצח בכל האמצעים + לשחק מכוער, אצלנו ממשיכים להאחז באמונה שלמה שצריך לנצח יפה. זה רומנטי, זה נאיבי בצורה מביכה, אבל זוהי ברצלונה האידיאלית, זאת שאנחנו חולמים עליה בלילה.
ארנסטו ואלוורדה? ממשיך להאחז בכסאו ולכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר = 3 נקודות. ובארסה עצמה ממשיכה להסתמך על הברקות של יכולת אישית.
כמעט 4 חודשים לתוך העונה, ואנחנו עדיין אוסף של רעיונות, ללא רעיון מגובש אחד. קבלו נתון: המשחק אמש היה המשחק התשיעי בעידן ואלוורדה שבארסה לא מחזיקה בכדור יותר מהיריבה שלה. 2 משחקים ב 2017, 2 משחקים ב-2018 ו-5 (!) משחקים ב 2019.
להשוואה, אצל פפ גווארדיולה 246 משחקים בשליטה ומשחק אחד זכור מול חטאפה בו הוא הפסיד בהחזקת הכדור. אחד. ככה זה שתפיסת עולם מנחה משחק.
בכל מקרה החזקת הכדור היא רק נדבך אחד בשרשרת של כשלים שאנחנו סוחבים כבר חודשים ומסרבים לתקן, או אולי, עם כל העצב – לא מסוגלים לתקן.
בואו נדבר קצת על סוסיאדאד: היא קבוצה נ-פ-ל-א-ה ועושה רושם של קבוצה *מאומנת* עם רעיון משחק מאוד ברור. משחק הלחץ שלהם היה נהדר. שימו לב כמה פעמים שחקני סוסיאדאד ביצעו תנועה לחללים ריקים באמצע המגרש, ויתרה מכך, שימו לב שכמעט בכל פוזישן באמצע, היה לכל שחקן לפחות 2 אופציות מסירה (ובדרך כלל 3 אופציות). סוסיאדאד שיחקה משולשים כמו שבארסה צריכה לשחק. ובארסה? היא רדפה אחרי המקומיים עם משחק לחץ שיש בו הרבה רצון אבל מעט מאוד מוכנות טקטית. כמות הפעמים בהם בוסקטס, דה יונג וראקיטיץ׳ לחצו קדימה והותירו חללים מאחוריהם הייתה יוצאת דופן, ואני מחזיק אצבעות שזידאן לא עשה שיעורי בית מהמשחק אמש, כי תכף הפרפרים מתחילים להתעורר.
