כל המשחק אני מסתכל על המסך והמשפט הזה מהדהד לי בראש. אמר לי אותו נהג המונית שלקח אותי לשדה התעופה בברצלונה אחרי משחק האליפות מול אתלטיקו במחזור הסיום של העונה שעברה. כל-כך הרבה דברים השתנו מאז, אבל עברה בסך-הכל שנה מאז אותו יום מדכא. בדיוק שנה. אתלטיקו לקחה אליפות בקאמפ-נואו ב-17/05/2014, בארסה לקחה אליפות בוויסנטה קלדרון ב-17/05/2015.
קצת מצחיק להסתכל היום על דברים שכתבת בעבר. אחרי שאיבדנו את האליפות, ועם הריקבון בהנהלה והעונה הקשה שבארסה עברה – גם מחוץ למגרש, טענתי שהפעם באמת נגמר העידן. זה סובייקטיבי ועניין של פרספקטיבה שונה, אבל זה באמת היה נכון. העידן נגמר. ואז והתחיל אחד חדש.
אני זוכר שבשיא הבלאגן במועדון בסוף 2014, אמרתי לעצמי: “אם בעונה כזו עוד נזכה בתואר…”. זה באמת דבר גדול. קצת קשה לעשות השוואות כאלה, אבל זה נראה כמו אחד המהפכים הגדולים. ההבדל בין מה שקרה בבארסה – על המגרש ומחוץ לו – בחצי הראשון של העונה לבין מה שאנחנו רואים אחרי אירועי המשחק המקולל בסן-סבסטיאן הוא קיצוני בצורה מפחידה. אבל ממש. רק להיזכר במה היה רק לפני מספר חודשים – חילופי הנשיאים, הפרשות שנדבקו למועדון, הפיצוץ הגדול בין המאמן לכוכב הכי גדול של הקבוצה וכו’. ואז, קרה מה שקרה ויש לנו אליפות 23 בהיסטוריה. וכשמדברים על אלוהי הכדורגל, אין מספר מתאים יותר.
הכותרת “הליגה של מסי” היא יותר מסתם משפט. זה ויכוח על המשקל שלו ושל לוצ’ו בתואר הזה, וזה יקבל תשובה, לפחות חלקית, רק אחרי גמר הצ’מפיונס כי האליפות הזו מרגישה כמו הסרט הראשון של הטרילוגיה. ייגמר הכל, אפשר יהיה לסכם כמו שצריך. בינתיים אפשר לנסות להבין עד כמה מסי היה ענק בעונה הזו, לדעתי הטובה ביותר בקריירה שלו. כן, יותר מעונת 2398424 השערים שלו. בגלל הגיוון, ראיית המשחק שאיכשהו הגיעה ללבל אחר ובגלל המנהיגות – גם אם שקטה – שלקחה את בארסה על הגב. כשהוא מפרגן לניימאר בזמן שכולם מדברים על מאבק הפיצ’יצ’י, זה אקט מנהיגותי. וזה הוכיח בפעם המיליון שלמסי אכפת רק מתארים קבוצתיים, הסטטיסטיקה היחידה שבאמת חשובה.
כמות המשחקים החשובים שמסי הגיע אליהם העונה מול יריבות באמת חזקות ועשה מהן צחוק – היא לא תאמן. זה הרגעים האלה שהוא לקח את הכל עליו, ועדיין ויתר בכיף על גול או נתן פס לחבר לקבוצה שהיה במצב טוב יותר ממנו. זה הזון שהוא נכנס אליו, מסירות העומק והחלטות שאתה מבין כמה הן גאוניות רק אחרי שהן קרו. זה 30 דריבלים, למשל, ב-3 המשחקים מול אתלטיקו כשהכל התחיל להתחבר. ואיזה הבדל עצום זה כשהעונה יש לנו 4 ניצחונות ב-4 משחקים מול אתלטי, ובעונה שעברה לא היה לנו אפילו אחד.
המספרים של מסי, אפילו רק בליגה, מספרים חלק מהסיפור. הוא היה מעורב באופן ישיר ב-54.6% מהשערים של בארסה, כמעט שליש מכל נגיחה או בעיטה שלו לשער נעצרו רק ברשת, וכמעט כל איום שני למסגרת הפך לגול. יש לו 7 אליפויות והוא רק בן 27. באיזה גיל שחקן ממוצע מתחיל לשחק בקבוצה בוגרת? 20 בערך? זה כאילו שאתה מתחיל קריירה מקצוענית וזוכה ב-7 אליפויות ברצף. מאז שמסי נמצא בקבוצה הבוגרת, בארסה זכתה ב-22 תארים. ריאל? 9. והם עוד עשו השוואות לפפ-טים במהלך העונה הזו. זה מצחיק כמעט כמו הממים על האליפות של ורמאלן ודוגלאס.
ואם אני צריך לבחור תמונה אחת מהוויסנטה קלדרון, זו זו. אינייסטה וצ’אבי חוגגים על הדשא בסיום המשחק. ביחד. כבר תקופה שמדובר על עזיבה של צ’אבי בסיום העונה והשבוע, למרבה הצער, זה כנראה גם יהפוך לעובדה מוגמרת. זה אומר שביום שבת, כשהקשר האגדי הזה יניף את צלחת האליפות, זה יהיה המשחק האחרון שלו בקאמפ-נואו כשחקן בארסה. כאילו שלא נפרדנו ממספיק קפטנים במהלך העונה הקודמת, עכשיו צריך לעשות את זה שוב. ולעוד אגדה מהלכת.
אני בטוח שבניגוד להנהלה הרקובה, האוהדים כן יידעו לומר לו תודה כמו שצריך אחרי המשחק מול דפור. התמזל מזלי להיות בחגיגות האליפות של עונת 2008/09. גם אז זה היה אחרי משחק חסר חשיבות (אוסאסונה) ולמרות שהיה הרכב פח (אטו ו-10 מחליפים, כולל קייטע ו-ויקטור סאנצ’ס!), החגיגות שאחרי שוות את זה, בטח כשזו פרידה מצ’אבי. אם יש אוהדים שעוד לא היו בקאמפ, אין טיימינג טוב מזה.
