מה לא אמרו על השינויים שבארסה עברה תחת לואיס אנריקה? כמה פעמים הצביעו על הליקויים? על הסגל הלא מאוזן? על היעדר מחליפים? מדהים שעם כל זה, עדיין הקבוצה הזו תלויה בשחקן אחד. לא משנה איך מסובבים את זה, אי אפשר בלעדיו. כל כך הרבה דברים השתנו, ועם זאת התלות הזו לא משתנה.
בוסידפנדנסיה.
שלא יהיה ספק, הצרה הגדולה בהרכב הזה הייתה מרכז הקישור. כן, למרות ורמאלן ומתייה. מסצ’ראנו שנמצא בכושר נוראי לא יכול להצליח כקשר אחורי בבארסה ואם יש עוד מישהו ששואל את עצמו למה, שיראה את המחצית הראשונה. כאילו, אם בא לו לסבול וזה. לא היה יותר צפוי מזה שבילבאו תנצל את הקישור הבינוני וחסר היכולת להשתחרר מלחץ כדי…מממ…ללחוץ. משום מה לוצ’ו היה מופתע מזה, ובאופן לא מפתיע הוא חיכה כל כך הרבה זמן עד שעשה איזשהו שינוי.
מי שלא חיכה לשינוי הזה הוא מסי, שלקח את המשחק עליו בתחילת המחצית השנייה וסגר עניין עם סרג’י רוברטו, פיקה וגם טר שטגן. דווקא מול הלחץ של בילבאו, משחק הרגל של טר שטגן היה חיוני מאוד. בראבו היה מתקשה מאוד לשרוד מחצית כזו עם רק שער אחד ברשת. המזל הוא שזה הגיע בגביע כי לפחות היה את טר שטגן על הדשא. באופן ביזארי, הוא שובר הלחץ הטוב ביותר שהיה בהרכב של בארסה.
ניימאר היה מצויין במחצית השנייה אחרי שגילה את הטריק. נו, זה שכדאי לבעוט מדי פעם לשער. הוא התעסק במחצית הראשונה ביותר מדי שטויות, נפילות וניסיונות לסחיטת עבירות. הכוונה בעיקר לאובר-החזקה מכוונת של הכדור כדי לחכות לעבירה במקום לשחרר מסירה. חייב להיגמל מהשטויות האלה ולא להיגרר אחרי יריבים שמנסים להפיל אותו בפח. התגובות הדרמטיות שלו רק גורמות לשופטים לתת לו פחות שריקות.
אבל כשהוא מתרכז בלשחק כדורגל? וואי, וואי.
