בהמשך לפוסט השרשור החגיגי שהעלו בבארסה מאניה על המשחק הראשון של בארסה שכל אחד היה בו, פוסט שלי אישית העלה המון המון זיכרונות, התיישבתי לכתוב:
רוב החבר’ה כאן צעירים ונולדו לעולם גלובלי שלמעט פסק הזמן שנכפה עלינו כעת בגין הקורונה, חיים ונושמים ורואים כדורגל, מכל רחבי הגלובוס, כמעט 24/7. אך בסוף שנות השמונים המצב היה כ”כ שונה, בקושי שידורים מהליגה הישראלית ואם יש מזל, מצליחים לקלוט ליגה אנגלית בערוץ הירדני… מי כמעט ידע בארץ על בארסה וריאל מדריד. אין טלפונים חכמים, אין רשתות חברתיות, בקושי מוסף ספורט בעיתון עם תוצאות משחקים מאירופה. תאמינו או לא, אבל גמר גביע האלופות בעונת 91-2, הזכייה הראשונה של בארסה נגד סמפדוריה, בהארכה בוומבלי מהפצצה של קומאן, בערב ל”ג בעומר, שודר בערוץ הראשון, אבל למיטב זיכרוני, רק החל מהדקה ה-40 בערך…. היו סדרי עדיפויות שונים.
מה שכן היה לנו בסוף שנות השמונים, בכל יום שני בערב בערוץ הראשון, משדר ספורט שבועי בערבית, בהנחיית סולומון מוניר (ללא ספק אחד מל”ו צדיקים), הוא דאג לשבץ כל שבוע קטע קצרצר, בין דקה או שתיים, לא יותר, עם תקצירי המשחקים של בארסה וריאל מדריד מהליגה הספרדית.וכאן בדיוק, בדקה או שתיים השבועיות הללו, התאהבתי… הקאמפ נואו, שאז עוד קראו לו הפוך, הנואו קאמפ, עם יציעי עמידה מאחורי השערים ורשתות השערים הענקיות, לא כמו היום, שנמתחו ממש עד היציעים ולקח זמן לכדור לנשוק לרשת ולצופים להבין שבכלל זה גול…. וכמובן צבעי הבלאוגרנה, הכחול והאדום העזים, לא כמו הלבן החיוור של האויבים מבירת ספרד.
ואיזה שחקנים היו לנו במהלך אותן שנים- זוביזארטה בשער, חוזה מאריה באקרו הקפטן האדיר, נאדאל, חוליו סאלינאס, קומאן הקרחון ההולנדי עם הבעיטות החופשיות המטורפות, מיכאל לאודרופ, חריסטו סטויצ’קוב הערס הבולגרי, כמובן רומאריו שהצטרף מאוחר יותר ועזב הרבה מוקדם מדי, גיירמו אמור, ריצ’רד ויטסחה, אחד צעיר בשם ג’וזף גווארדיולה ועוד רבים וטובים… וכמובן, על כל ההצגה, שלימים תיקרא הדרים טים הראשונה, שולט בגאון יוהאן קרויף.
עונת 93-94 הגיעה אחרי 2 עונות רצופות שהסתיימו בדרמות מטורפות, בשתיהן ריאל מדריד הגיעה למחזור הסיום כמובילת הטבלה כששום דבר לא אמור למנוע ממנה זכייה באליפות ופעמיים ברצף היא הצליחה להפסיד בחוץ לטנריפה ובארסה נהנית מההפקר וזוכה באותן אליפויות.
בשנות התשעים הראשונות התחילו גם שידורי ערוץ הספורט, ערוץ 5, שהתחיל לשדר אז את כל הליגות האירופאיות הגדולות, כולל כמובן את הליגה הספרדית.ואצלי, בן 15-16, האהבה לבארסה פורחת וצומחת ואני מתחיל לתכנן תכניות ולדמיין את מה שאז היה הרבה פחות אפשרי וזמין. נסיעה לחו”ל היתה עניין של מה בכך, לא עניין קליל, זול וזמין כמו היום.העזתי לרחרח מול אבא שלי, שלמרות שחי מספר שנים באנגליה ופורטוגל, הקשר בינו ובין כדורגל פשוט לא קיים והוא, לשמחתי הרבה, קפץ על הרעיון והחלטנו לשלב כדורגל וטיול באזור הרי הפירנאים.
וכך, בערב בהיר ויפה בספטמבר 93 אנחנו נוחתים בעיר טולוז, בצד הצרפתי של רכס הפירנאים, מרחק כ-400 ק”מ מברצלונה וכל זאת יום לפני משחק הגומלין נגד דינאמו קייב, בשלב מוקדמות גביע אירופה לאלופות, הגרסה הקודמת של ליגת האלופות. במשחק הראשון בארסה מפסידה 1:3 בקייב וזקוקה לרמונטאדה….למחרת בבוקר אנחנו שוכרים רכב ויוצאים מטולוז עם הפנים לכיוון ברצלונה, כמובן בלי כרטיסים למשחק, לא יודעים אם בכלל נשארו כרטיסים בקופות, ברור לכם שאין אינטרנט ומקווים לטוב. נהנים מהדרך ומהנופים ומגיעים לברצלונה לפנות ערב, מתארגנים זריז במלון ויוצאים רגלית לאצטדיון. כולי בלחץ וחששות, גם כי אנחנו בלי כרטיסים וגם כיוון שכאוהד מכבי חיפה אני רגיל מהמשחקים בקרית אליעזר שצריך להגיע שעתיים ואפילו שלוש לפני שריקת הפתיחה של משחקים גדולים, כדי לתפוס מקום טוב ביציע.
אבא שלי ניגש לקופות וחוזר מחייך מצד אחד והמום מצד שני! מחייך כי יש כרטיסים!! איזה כיף, איזו הקלה… המום מהמחיר…. נכנסים פנימה לאצטדיון, כשעה וחצי לפני השריקה ואני בשוק מוחלט- ריק, אין כמעט אף אחד. ישבנו ממש בשורה הכי עליונה, נדהמים מהגודל והעוצמה של האצטדיון העצום ולא מבינים איפה כל הקהל…. עשרים דקות לפני השריקה המסה העיקרית של הקהל מתחילה לזרום פנימה דרך ים הכניסות שעוטפות את האצטדיון ותוך עשר דקות היציעים כבר כמעט מלאים, אני נרגע סוף סוף ואפשר להוציא את המשחק לדרך…בארסה פותחת באטרף, חייבת למחוק את הפיגור מהמשחק הראשון ובמהרה כבר 2:0 משערים של מיכאל לאודרופ הנהדר ושל הקפטן שלנו, באקרו. סרגיי רברוב מצמק ל- 2:1 והלחץ והעצבים מסביב חוגגים וזו גם תוצאת המחצית. במחצית השנייה באקרו משלים צמד וממש לקראת הסיום קומאן נועץ חופשית קלאסית, קובע 4:1, מונע מהמשחק להיכנס להארכה ומעלה את בארסה לשלב הבתים.
שריקת הסיום, כולם מבסוטים ורגועים והקהל מתפזר באותה מהירות שבה נכנס שעתיים קודם לכן ואנחנו חוזרים למלון ויאללה, לישון. קמים למחרת ליום גשום וסגרירי, יושבים בבית קפה, מבררים ומגלים כי בסופ”ש הקרוב בארסה משחקת בחוץ, אצל אוסאסונה בפמפלונה, אחת מערי חבל הבאסקים, שממש למרגלות הפירנאים. אתם בטח כבר מבינים, אבא שלי ממשיך עם ההרפתקנות, מסדר את מסלול הטיול בדיוק כדי שנגיע גם למשחק הזה. בצהריי שבת מגיעים לפמפלונה, עם כל העדר נוסעים לאצטדיון, קונים כרטיסים ונכנסים כדי לגלות קהל מקומי חם, להוט אחרי קבוצתו ועוין את הקבוצה שמולו, בטח אם היא גדולה כבארסה. גם כאן בארסה פותחת חזק ועולה ל- 2:0 משתי קלאסיקות של רומאריו, אוסאסונה מצמקת ובמחצית השנייה סטויצ’קוב, אחד האהובים עליי ביותר, סוגר עניין ומוציא למקומיים את הרוח מהמפרשים עם כדור חד לפינה הרחוקה, 3:1. הבאסקים עוד כן מצליחים לצמק שוב, 3:2 וזו גם תוצאת הסיום, התגברנו על עוד מוקש.
אחרי כמה ימים סיימנו את הטיול, חזרנו לטולוז וממנה טסנו הביתה, זיכרון מתוק שיישאר לנצח. בהמשך אותה עונה שבה נצחון עוד היה שווה רק 2 נקודות ולא 3, נתנו לריאל 5:0 עם השלושער של רומאריו, הראשון לטעמי השער הכי גדול של בארסה מאז ומעולם, שלמות מוחלטת, עם המסירה של גווארדיולה, הסיבוב הגאוני של רומאריו והנגיעה החדה לפינה הנגדית, בתוספת שידור ענק של יורם ארבל ומוטל’ה שפיגלר, “עם ימין יורם… ועוד פעם עם ימין” ואת ההצגה הזו עם מוזאיקה וקהל מוטרף ביציעים אני רואה בבית של חבר אוהד ריאל וממש רוקד לו על הדם… רצנו ראש בראש עם לה קורוניה כשגם ריאל לא מוותרת ולמעשה עוזרת לבארסה כשהיא מנצחת את דפורטיבו 2:0 בברנבאו. גם אנחנו עשינו את שלנו עם ניצחון ענק ויוצא דופן, 1:0 בברנבאו ממש לקראת סיום העונה, עם שער מאוחר של גיירמו אמור, בימים בהם לנצח בברנבאו היה בגדר חלום.
למחזור הסיום של העונה דפורטיבו הגיעה כשהיא במקום הראשון, מארחת את ולנסיה ויודעת שנצחון שווה אליפות היסטורית. ולנסיה לא עושה למקומיים חיים קלים באצטדיון הריאזור החגיגי והתוצאה נשמרת על 0:0 עד תוספת הזמן, כשבמקביל בארסה מפרקת את סביליה 5:2.אם חשבנו שדרמה כמו בשנתיים הקודמות זה השיא, בתוספת הזמן נשברים שיאים חדשים… דפור זוכה בפנדל, בבטו ושאר השחקנים עושים במכנסיים ומפחדים לקחת אחריות ולבעוט ולבסוף מירוסלב דיוקיץ’, שחקן הגנה, לוקח את הפנדל וממש מגלגל את הכדור לידיים של שוער ולנסיה, שקולט את הכדור בשתי ידיים.שריקת הסיום , מפח נפש עצום בריאזור, באמת שכאב עליהם הלב ובברצלונה חוגגים אליפות רביעית ברציפות, הישג שהיום אולי נראה לנו כעניין של מה בכך אבל אז היה יוצא דופן לחלוטין.
כמה קלטות וידאו היו לי מהעונה הזו וכמה פעמים ראיתי אותן, שוב ושוב ושוב…. וגם דפיקות והלמות הלב לפני משחקי הקלאסיקו ובמהלכם בתקופה ההיא היו פי כמה וכמה יותר מאשר בשנים האחרונות. ימים ספורים אחר כך קיבלנו בראש ממילאן, 4:0 בגמר באתונה ובזאת הקיץ הקץ על הדרים טים הראשונה.
בהמשך, בתחילת עונת 95-6, ישבתי בוסרמיל, יחד עם קומץ אוהדים מאחת הפניות של בארסה, ב-7:0 על הפועל באר שבע בגביע אופ”א, עם איבן דה לה פניה והחבר’ה הצעירים, בשנים הרזות והלא טובות של בארסה, אך רצה הגורל והפעם הבאה שהגעתי לקאמפ נואו הייתה רק בקלאסיקו שנערך מיד לאחר מותו של קרויף והוקדש לזיכרו ואני יושב ביציע עם חבר אוהד ריאל ורואה את הלבנים מנצחים אותנו 2:1, מה שלא מנע זכייה נוספת באליפות בסיום אותה עונה.
זהו, עד כאן נוסטלגיה מלפני הרבה שנים, במהלכן העולם שלנו עבר הרבה שינויים ומהפכות, אבל את האהבה לכדורגל בכלל ולבארסה בפרט, אהבה שאי אפשר ולא צריך להסביר, רק להמשיך לאהוב ולהנות ושום דבר לא יעצור אותה, גם לא הקורונה ואינשאללה בקרוב דברים ישובו לקדמותם….בברכת בריאות וחג שמח לכולנו!
תמונות מהמשחק נגד דינאמו קייב אין, כנראה שכחנו את המצלמה (פעם היה דבר כזה…) במלון אבל מהמשחק בפמפלונה יש:אני בגיל 16 מחוץ לאצטדיון, עם הכובע שכל כך אהבתי עד שאמא שלי כיבסה אותו והוא נהרס…, דוכן מזכרות צבעוני וממש לפני שריקת הפתיחה, רואים את רומאריו, סטויצ’קוב ואחרים מתכוננים.
