עדיין מושלמת. בארסה שמרה על המאזן המושלם עם ניצחון בדרבי הקטלאני החדש אצל ז’ירונה. שני שערים עצמיים ושער ליגה מספר 87 במאה הופעות של לואיס סוארס סידרו ניצחון 3 – 0 חלק. זה ככל הנראה לא יהיה אחד המשחקים בהם ניזכר בעוד שנה, אבל מה שחשוב זה שבארסה חזרה הביתה עם 3 הנקודות וכעת צריך להמשיך הלאה.
ראינו משחק די מוזר שנבע בשל שילוב מעניין של הדרך בה ז’ירונה שיחקה עם המערך וההרכב של בארסה. נתחיל בז’ירונה, ששיחקה בצורה קצת נאיבית. היא הגנה בצורה קומפקטית מאוד, עם קו הגנה גבוה מאוד. זה יצר צפיפות מטורפת במרכז המגרש ופיתה פעם אחר פעם להשתמש בכדורי עומק מעבר לקו ההגנה. מנגד, בארסה פתחה עם פאוליניו ובלי בוסקטס. החיסרון של בוסקטס, מומחה בהנעת הכדור וקידום רגוע ושקט של המשחק מההגנה להתקפה, מורגש שבעתיים כשמסתכלים על איך שפאוליניו משחק. הוא לא “רוצה” לעזור בהנעת הכדור, וגם כשכן, הוא לא מהגדולים בתחום. לרוב ראינו את הכדור אצל הבלמים והוא רץ לו קדימה לעבר הרחבה. הנתק והעדר החיבור שלו עם אינייסטה, שגם די נעלם במשחק הזה, בלט מאוד. אגב, גם בהגנה התרומה שלו מצומצמת, ועם כל ה”עוצמה הפיזית” שלו ראינו אותו מבצע עבירה מגושמת פעמיים.
ראקיטיץ’, ששיחק בעמדה של בוסקטס, הוא שחקן נפלא אבל קשר אחורי הוא לא. הוא עושה את התפקיד הזה הרבה פחות טוב ממה שהוא מסוגל לתרום בעמדה קדמית יותר. כך, עם הירידה הברורה ביכולת בקישור, באופן דומה למשחק נגד אייבר, בארסה דילגה פעמים רבות על משחק דרך הקישור ושיחקה הרבה על מעבר מהיר מהבלמים, שהיו מעורבים מאוד במשחק, לשחקני ההתקפה. בארסה צברה לאורך כל המשחק כמות מופרזת של נבדלים, הן של מסי והן של סוארס, בדיוק בגלל זה.
גם באגף ימין היו כל מיני תחלואות. אלייש וידאל, עם כל אהבתי אליו ולמרות האחריות המלאה בשער השני, משחק די רע. השליטה בכדור, קבלת ההחלטות ויכולת המסירה שלו – כולן לוקות בחסר, וזה משפיע מאוד על היכולת של בארסה להתקדם דרך משחק מסירות מסודר. התפקוד שלו על המגרש היה מפוזר ומבולגן, לפעמים נדד לאמצע ולא היה ברור מה מטרתו במהלכים האלה. כחילוף שתופס את ההגנות מולו עייפות הוא כנראה טוב, כשחקן הרכב – פחות. מאחוריו היה סרג’י רוברטו, וגם כאן מדובר בהחלטה שפוגעת מאוד במרקם הקבוצתי. אין צורך להרחיב במילים על כך שרוברטו לא מגן ימני, וכך אנו מחלישים עוד חוליה חשובה. למרות זאת, הבישול שלו לסוארס היה נפלא. תנו לו לשחק בקישור, לשם הוא שייך.
אם את המחצית הראשונה הייתי מסכם כ”מבולגנת אך מוצלחת”, את המחצית השנייה הייתי מסכם כ”רעה”. כן, רעה. אחרי השער השני, בארסה איבדה את השליטה במשחק וז’ירונה איימה פעם אחר פעם על שערו של טר שטגן, ששיחק טוב מאוד שוב. למעשה, אחרי אייבר, חטאפה ויובנטוס, ראינו משחק נוסף בו בארסה בועטת פחות פעמים מיריבתה לשער, משחק נוסף בו היא מאפשרת יותר מ-10 בעיטות לעבר שערה. אם אלה לא נורות אזהרה בוהקות עבורכם ועבור ארנסטו ואלוורדה היקר, אני לא יודע מה כן. בארסה מוכרחה לשפר את משחק הלחץ וההגנה שלה בדחיפות, כי לא כל יום נהנה מרשלנות, מסיומת גרועה, מסתם מזל או מיכולת טובה של טר שטגן.
ראוי לציין שהניצחון הושג למרות משחק פושר מאוד של מסי. הודבק לו צל העונה לשם פאבלו מפאו וזה בהחלט הגביל את מסי, וכך גם את כל הקבוצה. מסי ניסה לפעמים להשתחרר מהשמירה ההדוקה עם כדרורים, שלרוב לא הניבו פרי במשחק הזה; וכשהוא ניסה להסתנן מעבר להגנה ולקבל כדור ארוך, הוא נתפס בנבדל. לצערה של ז’ירונה, זה לא הספיק לה, שהרי לבארסה היו מספיק כלים אחרים כדי להכריע את המשחק. חייב לומר שז’ירונה היא באמת קבוצה חביבה עם מאמן מבין עניין ועם גישה טובה למשחק. אני מאחל לאחות הקטלאנית הקטנה של בארסה הרבה הצלחה העונה.
אחרי הניצחון אמש בארסה, כאמור, שומרת על ראשות הליגה עם מאזן מושלם של 18 נקודות מ-18 אפשריות. פתיחת עונה חזקה מאוד בליגה, אבל בואו נזכיר שטאטה מרטינו החל אפילו עם 8 ניצחונות רצופים, וכולנו יודעים איך העונה שלו הסתיימה. כמו תמיד, אזכיר שהדרך עוד ארוכה ויש עוד עבודה רבה לעשות. כעת, הקבוצה תתמקד במפגש ליגת האלופות אצל שכנתה לחצי האי האיברי, פורטוגל, כשתתארח בביתם של ספורטינג ליסבון ומתייה יקירנו ביום רביעי.
ההרכב:
טר שטגן
רוברטו, מסצ’ראנו, אומטיטי, אלבה
פאוליניו (בוסקטס), ראקיטיץ’, אינייסטה (דניס)
מסי
אלייש (גומש), סוארס
