1. בכלליות היה לנו משחק טוב.
לא מדהים, לא מצוין, טוב. פי 10 יותר טוב מהזוועתון נגד ויאדוליד. חלק מכם חושבים שליון היא קבוצה של איכרים מדרום צרפת ומתפלאים כיצד לא רמסנו אותם אמש. חלק מכם לא טרחו לראות את המשחקים הטובים שלהם מול סיטי ופאריס. זה לא פשוט לבטל אותם כמעט לחלוטין, ובארסה עשתה זאת אמש בצורה מספקת.
הגנתית בארסה הייתה טובה מאוד. טר שטגן האלוהי, סמדו המצוין מול אגף שמאל מאוד התקפי של הצרפתים והמשך הכושר הטוב של פיקה. לנגלה ואלבה גם היו סולידים.
2. בעד ונגד באמצע.
סרג’י רוברטו הצטרף לקישור כשהוא בעיקר עוזר הגנתית בתפר בין סמדו לבוסקטס. פה ואלוורדה חיפש יותר איזון הגנתי מאשר תרומה קריאטיבית להתקפה, וזה צפוי ממאמן שמרן כמוהו. בניגוד לארתורו וידאל שמשתולל במגרש, סרג’י רוברטו כן שומר על המיקום שלו, אבל זה בא על חשבון היצירתיות מקדימה.
כמו בהרבה משחקי ליגת האלופות העונה, בארסה לחצה טוב וכמות חטיפות הכדור של בארסה בחלק המגרש של ליון היה מעולה. זה לא בגלל ש׳ליון גרועה׳ כמו שיטען האוהד המצוי, אלא בגלל שבוסקטס וראקיטיץ׳ עשו עבודה נפלאה במיקום המקדים שלהם ובלחץ.
3. לפני ואלוורדה.
ביום חד יותר של השלישיה מקדימה, בארסה רושמת ניצחון חוץ טוב והמאמן הבאסקי היה מקבל הרבה פחות תלונות מאמש, לפחות עד המשחק הבא. על כל פנים ואלוורדה לא אשם שדמבלה החמיץ את המצב הקורץ שלו בדקות הראשונות, או שמסי החמיץ מהבלטה האהובה שלו.
4. מה הוא כן יכל לעשות טוב יותר?
לפני כחודש כבר התרעתי על הטחינה הבלתי נגמרת של לואיס סווארס, חלק בלתי נפרד מחוסר היכולת של ואלוורדה לנהל סגל עמוק. עכשיו ביחד עם הביטחון העצמי הירוד של הפיסטולרו, אנחנו מקבלים המשך לגרסה הגרועה ביותר של סווארס במדים שלנו, שעושה יותר נזק מתועלת: לא רק בסיומת ובמסירות, אלא גם בתנועה ללא כדור – והדבר הנורא יותר הוא שהוא חסין לספסל. פליז, קיצונים טהורים בצדדים ומסי חלוץ פאלסו, לא צריך יותר.
מילה לפנטזיונרים שרצו את קוטיניו בקישור אמש. זה משחק ראשון בנוקאאוט צ׳מפיונס בבית של היריבה – זה בסדר לשחק יותר זהיר ולא להתאבד במגרש בשביל שער. מה גם שקוטיניו אינו מנייה בטוחה בשלב הזה של העונה, ובטח לא בעמדה חדשה בקונסטלציה הנוכחית.
