בארסה הבטיחה את המקום הראשון בבית בליגת האלופות מחזור אחד לפני סיום השלב הודות לניצחון 2 – 1 נגד פ.ס.וו איינדהובן בביתה. מסי הבקיע שער מופתי ובישל לפיקה את השני כדי להעניק את הניצחון לקבוצה, שגם נהנתה מהרבה מזל עם ההחמצות של אלופת הולנד.
לא אחדש לאף אחד כלום בכך שאומר שמשחק ההגנה של הקבוצה היה ביזיוני. פשוט תת-רמה שבזכות נסים (וקסם של מסי) לא נגמר בהפסד מביש של בארסה לאיינדהובן. קשה להסביר איך ראינו שילוב כזה נוראי של כמות עצומה של טעויות אינדיוודואליות בהגנה, שאפילו בוסקטס מוסר ליריבה בקלות כזו, לצד ריפיון מוחלט בירידה להגנה ובסגירה של כל הקבוצה. כל הקבוצה הגנה בחוסר ביטחון ומרגיש שזה השפיע גם על טר שטגן, שאחת המעלות הגדולות שלו, משחק הרגל, נפגעה מכך. אחד הקלפים המרכזיים של ואלוורדה בעונה שעברה היה ייצוב ההגנה, אך העונה זה נבעט מהמרפסת ואם בארסה רוצה להגיע להישגים כלשהם, היכולת ההגנתית חייבת להתהפך לחלוטין – וזה חייב להיות קודם כול בהתארגנות הטקטית של הקבוצה. אי אפשר לבנות פעם אחר פעם על רגע גאונות של מסי שיציל את המצב.
תיארתי לעצמי שיהיה קשה לבארסה ללא אף קונטרולר על המגרש, לא תיארתי לעצמי שזה יוביל לקטסטרופה הגנתית כזו. בלי ארתור (ואינייסטה, געגועים עצומים אליו), אין מי שינווט את הכדור ברוגע, יהווה אופציית מסירה נוחה ויעמוד חזק בלחץ. החיסרון של ארתור הורגש, ללא ספק, לא רק בשליטה במשחק אלא גם בעמידות של בארסה. זה נשמע קצת כמו דבר והיפוכו, אבל אחת השיטות הטובות יותר להגן על שערך היא לתקוף טוב יותר, כלומר לשחק טוב יותר עם הכדור ברגליך. לארתורו וידאל יש יכולות רבות – הוא נוכח בכל פינה במגרש, מתקל מצוין, מכסח כשצריך, מצטרף כגל שני לרחבה – אך התרומה שלו לקבלת הכדור בקישור, הנעתו והעברתו הלאה לוקה בחסר, וזה היה גורם חשוב מאוד במשחק אמש.
אני שמח מאוד מהמשחק של דמבלה. משחקים מהסוג הזה הם בדיוק מה שאנחנו רוצים לראות: משתלב מצוין עם מסי, משגע את השומרים שלו עם כדרורים ותרגילים ומנסה ליצור הזדמנויות בעזרת מסירות חותכות למגן או לתוך הרחבה. ככלל,שלישיית התקפה של דמבלה-מסי-קוטיניו זה משהו שקיוויתי בתחילת העונה שנראה כאלטרנטיבה להצבתו של לואיסיטו כחלוץ. התקפה שכזו יכולה להוציא לפועל יצירתיות, ברק וזריזות ברמות מפחידות, בייחוד כששלושתם מתחילים להתמסר ביניהם כמו שצריך. יהיה מעניין לראות איך זה יתפתח בהמשך.
החילוף של דניס סוארס הוביל למיני סרט אימה, פשוט לכסות את העיניים בפחד בגללו. לא מבין איך שחקן שלא נספר בשום שלב עד עכשיו עולה במעמד הזה, וההרס שהוא העניק צפוי לחלוטין. עצוב שקרלס אלניה, שנדמה היה בתקופה האחרונה שמקבל עדיפות ומתחבב על ואלוורדה, התחמם והתחמם ובסוף לא נכנס לדקה, אפילו לא כדי לבזבז זמן בתוספת הזמן – שזו גם נקודה די מביכה, לראות את בארסה מבזבזת זמן כאילו מדובר במועדון קטן ופחדן.
הבטחת המקום הראשון בבית היא צעד חשוב, כדי שהמשחק האחרון יהיה לפרוטוקול בלבד, ויאפשר לוואלוורדה לעלות בהרכב משני, להעניק מנוחה לשחקנים שנדמה שרק 3 חודשים לתוך העונה מתחילים ליפול מרגליהם מעייפות. אם נרצה לזכות בתארים העונה, המאמן חייב לנהל טוב יותר את הדקות של השחקנים ולהנחיל שיטה הגנתית איתנה יותר. ביום ראשון מארחים את ויאריאל, אולי נזכה לרשת נקייה בליגה לראשונה מאז ריאל ואיאדוליד?
ההרכב:
טר שטגן
אלבה, לאנגלה, פיקה, סמדו
ראקיטיץ’, בוסקטס, וידאל
קוטיניו (מאלקום), מסי, דמבלה (דניס)
