זה כדורגל. מי היה מאמין בהפסקת המחצית שכך יסתיים המשחק? התחושה הייתה שמזל שלא ספגנו. אוהדים רבים החלו לחתום על תיקו. אני לא איבדתי תקווה. רציתי והאמנתי בניצחון. ידעתי שהוא בהישג יד. והוא בא, הוא בא כמו גדול, הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין לפני המשחק ובטח שבמהלך המחצית הראשונה. כזה הוא הכדורגל. לוקח אותך מחרדה אדירה לבכי של אושר תוך 10 דקות. תודה לך בארסה, תודה לך על עוד זיכרונות כבירים שייחרטו בלבנו לנצח.
במחצית הראשונה זה הלך קשה מאוד. הלחץ של ריאל מדריד עבד היטב. הקישור שלנו לא תפקד כלל. בוסקטס עם איבודי כדור בלתי מחויבים. פאוליניו הגיע לשני מצבים נפלאים מכדורים אדירים של מסי, אך בעבודת הקישור במרכז המגרש היה חסר או חלש. גם ראקיטיץ’ ואינייסטה לא נתנו את הטון, וכך ריאל מדריד הגיעה פעמים רבות לאזורים מסוכנים. מי שהיה שם פעם אחר פעם וסתם פיות לכולם היה אל פרזידנטה ג’רארד פיקה. משחק פנומנלי שלו מאחורה, היה פשוט כליא ברק אנושי.
ריאל מדריד פשוט פראיירים. לא הצליחו לנצל את ההצבה של ורמאלן בהרכב, את החיסרון הקריטי של אומטיטי. כל המחצית הראשונה ייצרו מצב אחד טוב – הנגיחה של בנזמה, שהשאיר אבק לוורמאלן. כך שלמרות כל החרדה מאיך שהמשחק מתנהל, המארחים לא הציגו עליונות מוחלטת ולא שטפו את המגרש.
המחצית השנייה הייתה אופרה אחרת. אני לא יודע מה עבר על ריאל מדריד. נראה שהיא פשוט חדלה מלעשות את תוכניתה הקודמת. סרג’י רוברטו, שנלחם והזיע קשה בהגנה לפני כן, היה גיבור שער היתרון. החטיפה וההשתחררות שלו החלו את המהלך. ראקיטיץ’ שייט לו בחופשיות כשקובאצ’יץ’ לא סוטה מההוראה להיצמד למסי. הניסיון של זידאן להגביל את מסי בעזרת צל לא רק שכשל במטרתו – מסי העמיד את חבריו לקבוצה ב-5 מצבים בטוחים לשער – אלא גם אפשר את השער הזה. “אס” אמרו בצדק, זידאן הראה לעולם שהוא פוחד מהטרור של מסי וניסה משהו שונה. משהו שאף קבוצה אחרת לא עשתה או תעשה לשחקן שחי באשליה שהוא הטוב בהיסטוריה. נחזור לנושא – לסיום, סרג’י רוברטו התכבד בבישול לסוארס. משחק גדול שלו בשני צדי המגרש.
עוד כדור עומק גאוני של מסי הוליד, בסופו של דבר, את האדום של קרבחאל. תודה לו שמנע מפאוליניו להבקיע שער בקלאסיקו. אני חושב שהיקום היה קורס לתוך עצמו אם זה היה קורה. תודה לו גם על כך שאפשר למסי להבקיע ולחגוג בצורה מושלמת.
ביתרון 2 שערים ומול 10 שחקנים בארסה שיחקה לאט, לאט מדי. ריאל מדריד עוד איימה מספר פעמים, כמו הבעיטה של בייל ממרכז הרחבה, אך טר שטגן היה שם כדי לשמור על רשת נקייה בפעם ה-11 ב-17 משחקי ליגה העונה. הוא בכושר חייתי, מהמפתחות המרכזיים להצלחה של בארסה עד כה העונה.
דווקא אלייש וידאל היה זה שחתם את התוצאה, בסיומו של מהלך בו הכדור, כך נראה, יצא החוצה, כשמסי משפיל את מרסלו ומבשל בלי נעל. מדהים. הדבר האחרון שאכפת לי ממנו הוא חוקיות הניצחון והשערים שהובקעו. גם היו שתי נגיעות יד, של סרג’י רוברטו ושל ראקיטיץ’, שהיו יכולות להישרק לפנדל לזכות הלבנים. השנאה שלי ליריבה הזו כה גדולה, שמצדי ננצח 1 – 0 משער שהובקע ביד מעמדת נבדל, תוך כדי שפוסלים לריאל שערים בטענות הזויות.
כמה לחץ הניצחון הזה משחרר. כמה רוגע הוא משרה עלינו. כמה מאושרים אפשר להיות עכשיו! ברוך הדיוס שעשני בלאוגרנה! בקיץ היינו עם הראש למטה, עכשיו אנחנו סוגרים את השנה כשהקבוצה מובילה את הטבלה בפער מרשים מהקבוצות אחריה, עם המעידות של ולנסיה ואתלטיקו. לא אתבייש לומר כעת שאתאכזב קשות אם בארסה תבעט בדלי ולא תזכה באליפות. ואלוורדה לקח את הקבוצה מהמצב המסובך בו הייתה בקיץ, עם הפציעה של דמבלה, ובנה קבוצה חזקה, בדגש על המילה קבוצה. יש לוואלוורדה רעיון, דרך, מחשבה, תבונה והוא מיישם את כל אלה בהצלחה יפה מאוד. אני בוטח בקבוצה שלו.
ההרכב:
טר שטגן
אלבה, ורמאלן, פיקה, רוברטו (וידאל)
אינייסטה (סמדו), בוסקטס, פאוליניו (גומש), ראקיטיץ’
סוארס, מסי
