לאחרונה אני נתקל יותר ויותר בגישה מסויימת, שבעקבותיה אמירות מסויימות הנוגעות למעורבות ההגנתית של שחקני התקפה. אומרים שהשימוש ההגנתי בשחקני התקפה הופך את הכדורגל ליותר “אפור”, “טקטי”, “בונקריסטי” ומה לא. נותר רק לשאול האם הכל נכון? האם אין מקום לדרוש יותר משחקני ההתקפה? האם זה באמת עד כדי כך ציני לבקש משחקני התקפה מחוייבות הגנתית?
טוטאל פוטבול
אם לתאר את הטוטאל פוטבול בגדול, זה קונספט ושיטה אותם הנחיל ג’ק ריינולדס (מאמן אייאקס בין השנים 1915-25; 1928-40; 1945-7) בו כל שחקן יכול לקחת על עצמו כל תפקיד, ויחד עם זאת מתקיים אותו קונספט בו כל הקבוצה מגינה ותוקפת יחד. קונספט אוטופי עם דמיון מסויים לכדורגל בשכונה, או כמו שאמר רינוס מיכלס (מאמן אייאקס ומאמן הולנד ב- 1974-8):
“העמדה שלי היא שכדורגל רחוב הוא מערכת החינוך הטבעית ביותר שאפשר למצוא”
אומנם עד כה הרבה אהבו להתמקד דווקא באספקט היותר התקפי של אותו כדורגל, והאבולוציה שלו עם השנים. גלגולים שונים של אותו בסיס בקבוצות כמו ריבר פלייט, הנבחרת האוסטרית, ריאל מדריד הטיקי טאקה של ברצלונה ועד ה- Juego de posicion של הלה רוחה. כולם זכו לתשבוחות לאספקט ההתקפי, ההתלהבות סביב התקפות של קשרי אמצע בגל שני, הצטרפות מגנים להתקפות האגפים וכמובן לראות את הבלם מגיע פעם בכמה התקפות לייצר אלמנט של הפתעה. לצערי, אותו זרקור שמופנה בעיקר לאספקט ההתקפי משאיר בחושך את האלמנט הנוסף ששומר על הסגנון הזה כקונספט שלם ואידיאלי. כזה שאי אפשר יהיה לפתור בקלות ע”י כדורגל ציני.
” אם אתה מחזיק בכדור, עלייך להפוך את המגרש לגדול ביותר אשר ביכולתך, אם אינך מחזיק בכדור, עלייך להפוך אותו לקטן ביותר אשר ביכולתך” (יוהאן קרויף)
בחרתי לפתוח עם התצורה הכי מפורסמת של הטוטאל פוטבול, הלא היא הנבחרת ההולנדית של השנים 1974-8. בכנות, אני חייב להגיד שאפילו אני הופתעתי. גם אני מחזיק באיזה סוג של אידאל בדמיוני של איך הכדורגל ההולנדי נראה בשנים הללו, בו הייתה ההרגשה שהכדורגל היה פחות טקטי, יותר חופשי עבור שחקנים עם כדרור ויכולת אישית גבוהה. מה שהולנד עשו ללא מעט קבוצות בעודן לא מחזיקות בכדור הוא מעבר למשחק לחץ, ורדיפה של שחקני התקפה אחרי שחקני הקו האחורי של הקבוצה היריבה, זה נראה לא פחות מלינץ’. המטרה של אותו לחץ קבוצתי (מעבר לאלמנט ההרתעה הדיי ברור פה) הוא להשאיר את השחקן עם הכדור נטול אופציות, ועם מעט מאוד זמן לקחת החלטה שתעזור לו להיחלץ מהסיטואציה אליה הוא נקלע. בנוסף יש לציין שאיבוד כדור באזור החצי של הגנת היריבה מותיר להתקפה מרחק קצר ודל בשחקני הגנה עד השער.
המגבלה כביכול של הכדורגל הזה היא כמובן האינטנסיביות המטורפת בה השחקנים צריכים להמשיך לשחק למשך עונה שלמה, וזו תצורת משחק שקשה לנהל לאורך זמן.
“מה אני עושה כשאני לא מחזיק בכדור? אני לוחץ כדי להשיג אותו בחזרה. זו דרך להתגונן” (יוהאן קרוייף)
https://www.youtube.com/watch?v=-Cs0IemkVKs
חוק 6 השניות הוא משהו שלצערי לא הצלחתי למצוא כסרטון מתקופת קרויף כמאמן, אבל גם הוא דגל והנחיל את זה הלאה באקדמיה של ברצלונה (ה”לה מאסיה”), וכן בברצלונה אותה אימן וזכה איתה בליגת האלופות בשנת 1992 (לצד אליפויות ספרד). הקונספט כמובן פשוט ולא רחוק כל כך מהמקור. על השחקנים הסמוכים לשחקן המחזיק את הכדור ללחוץ את אותו שחקן תוך כדי סגירת אופציות המסירה האחרות בין אם השחקן במרכז המגרש או בחצי של היריבה. על השחקנים להשיג את הכדור בחזרה אליהם תוך פרק זמן ספציפי- 6 שניות. תצורה הגנתית זו, בדומה לזו של הולנד בשנים 74-78, דואגת להחזיר את הכדור למקום בו הקבוצה מרגישה הכי בטוחה- כשהכדור ברגליים שלה, בנוסף היא משכללת את המקור ע”י טיפול בבעיה המרכזית שלו – סחיטת כלל הסגל פיזית ומנטלית. אומנם כלל השחקנים עדיין מחויבים לכלל הצרכים של הקבוצה, אך הפעם הוא מצריך פחות אנשים בכל פעם, הוא יותר ממוקד, ומעניק לשאר השחקנים אופציות ליציאה קדימה לאחר חטיפת כדור.
יתרה מזאת, בהמשך התקדמות הקונספט, והמשך ההתפתחות של אידאל הלחץ והדרישה ההגנתית מכלל חברי הקבוצה, פפ גווארדיולה אף הציג תרחיש מסויים בו ממוחש ה- State of mind בו שאר שחקני הקבוצה צריכים להיות ברגע שמחזיק בכדור מוביל כדור דומיננטי:
אם לסכם בקצרה את הנאמר בסרטון, גם כשהקבוצה מחזיקה בכדור, אצל מוביל כדור דומיננטי (רונאלדיניו נלקח כדוגמא), על השחקנים לחשוב מעבר לפתיחת אופציות או להיות מוכנים לכבוש, אלא גם לחשוב קדימה על אופציה בה רונאלדיניו מאבד את הכדור, ולהשיג את המומנטום חזרה.
“אני לא מחלק את הכדורגל להגנה והתקפה. בכדורגל הכל תלוי בהכל” (פפ גווארדיולה)
הקונספט כמובן התפתח מאז אף יותר. בעוד ראינו מספר ורסיות מתקדמות במועדונים נוספים באירופה כדוגמת נאפולי של סארי, בילבאו ומארסיי של ביילסה ועוד, האספקט ההגנתי של הטיקי טאקה המשיך להתקדם אף הוא גם אצל גווארדיולה, וגם לא פחות מאשר ארנסטו ואלוורדה שמציגים קונספט נוסף שממקד אף יותר את שחקני ההגנה- סגירת שטחים.
אנסה גם בסרטון זה לסכם את הנקודה אליה אני מתייחס. אצל וואלוורדה עצם התנועה של הלחץ (כיוון הריצה והסגירה לצד ספציפי) “מכריחה” את שחקן ההגנה שמחזיק בכדור להעביר את הכדור לאזור אליו ברצלונה רוצה שהכדור יגיע. כלומר, ע”י שימוש בכיוון הלחץ, השחקנים האחרים יכולים לחזות לאן הכדור יגיע, ולייעל את הלחץ שלהם אף יותר. אפשר לראות איך הקונספט הזה עובד גם בסרטון הבא:
“אם אתה תצפה בי בזמן משחק, אני חוגג כל פעם שאנחנו לוחצים על הכדור והוא יוצא החוצה” (יורגן קלופ).
אומנם הוא פחות שייך לאסכולת הטוטאל פוטבול, אבל גם יורגן קלופ פיתח את אלמנט הלחץ הגבוהה, והמשיך להחזיק ברעיון ה-Gegenpressing- הלחץ כפליימייקר, לפיו לחץ מקבל עדיפות על פני חזרה לשמירה על קווי ההגנה עם איבוד הכדור. גם במקרה של דורטמונד, או ליברפול שלו, ששתיהן היו בעלות אופי התקפי, יש משמעות לעבודת לחץ קבוצתי מכלל שחקני הקבוצה, ללא תלות בתפקוד, פרופיל וכ’ו. הלחץ משרת את אסטרטגיית הקבוצה, והוא זה שמקבל עדיפות:
https://www.youtube.com/watch?v=LRsUayBIDZs
“אז מה הפואנטה של כל זה?”
מעבר לשיעור היסטוריה, המטרה של כל הנאמר פה הייתה להראות פרספקטיבה שלמה יותר לכדורגל ההתקפי והטוטאל פוטבול בפרט. בכמעט כל תצורה מוצלחת של כדורגל התקפי השחקנים נאלצים לקחת על עצמם גם המון מחוייבות הגנתית. אי אפשר לדבר על תכנית משחק שלמה ולהסתנוור רק עד כמה ההתקפה של אותה קבוצה טובה. שיטה, או פילוסופיית משחק “שלמה” היא זו שמצליחה לנצל את החסרונות של היריבה, אך יחד עם זאת מעניקה מעט חסרונות משל עצמה עבור אותה קבוצה. כן, יש משמעות להגנה גם בכדורגל ההתקפי ביותר, והוא בא לידי ביטוי מהשוער עד לחלוץ המטרה, ועל כולם לקחת חלק בין אם קוראים לך סאלח, מאנה, קוטיניו, סוארז, קרוייף, צ’אבי, א’טו, סאנה, סטרלינג ועוד. כדורגל התקפי, עבור לא מעט אנשים, הוא רעיון שיש לשאוף אליו, אבל כדורגל התקפי ללא הגנה שתתמוך בו הוא לא פחות מהפקרות, ועשוי להיות מוכרע בקלות בלתי נסבלת. ההגנה לצד הכדורגל ההתקפי זכאית לאור הזרקורים.
“בזמן משחק, זה הוכח סטטסיטית ששחקן מחזיק בכדור כ-3 דקות בממוצע. אז הדבר החשוב ביותר הוא מה אתה עושה ב-87 הדקות בהן הכדור לא אצלך. זה מה שקובע אם אתה שחקן טוב או לא” (יוהאן קרוייף).
