ניצחנו בפאקינג ויסנטה קלדרון עם נתוני פתיחה גרועים מאוד ועם מחבק ניקוטין כבד החל מהדקה ה-30. דייגו סימאונה החמיא לבארסה בסוף המשחק ואמר שלחצנו יותר טוב, ריווחנו יותר טוב את המשחק והחזקנו יותר בכדור. להוריד את אתלטיקו ל-30 אחוז החזקה זה לא עניין פשוט וההכנה של הקבוצה למשחק (ועוד אחרי פגרת נבחרות) הייתה מצוינת.
אתלטי איכזבה אותי בגישה שלה למשחק, כאילו נראה שהם פחות רצו. לא היה לחץ בכלל של שחקנים בשליש האחרון של המגרש (סימן היכר שלהם ושלנו), לא היה לחץ באמצע, הכל התמקד בהצטופפות קלאסית מאחורה וההשארה של סרג׳י רוברטו לשוטט בחופשיות. נו באמת צ׳ולו, אתה מסוגל ליותר מזה.
זה יכל ללכת גם לכיוון אחר לגמרי אחרי השער של טורס – הקולצ׳ונרוס מתמחים בלשמור על יתרון. אבל למזלנו ניימאר ניפק מעדן לחיבורים וזה הכשיר את השטח לכניסה של הדיוס ומשם זה היה יותר קל.
איש המשחק לדעתי היה דווקא אינייסטה, הוא פשוט היה בכל מקום, כולל דפנסיבית. היה לו אתמול גם תיאום מושלם עם בוסקטס וחלוקת הכדור המהוללת שלו – מספר 1 בהדיפת כל לחץ אפשרי.
אופי, אופי, אופי. 6 נקודות מהסן מאמס ומהקלדרון בשלושת המחזורים הראשונים. לא הולך ברגל.
הטוב: ניצחנו בפאקינג קלדרון.
הרע: ורמאלן בחוץ ל-3 שבועות.
המכוער: מתיהו להוז טרם גידל עיניים שמזהות יד ברחבה.
ההרכב:
טר שטגן (6).
סרג׳י רוברטו (7), מסצ׳ראנו (7), ורמאלן (לא שיחק מספיק), אלבה (7).
ראקיטיץ׳ (5), בוסקטס (7), אינייסטה (8).
ראפיניה (6), סווארס (6), ניימאר (8).
מחליפים: מסי (8), מאתייה (6).
