11 שנים לחתימה של זלטאן איברהימוביץ׳ בברצלונה, קחו כמה דקות (טוב, הרבה דקות, אבל זה מהנה!) וקראו את מה שהיה לשבדי להגיד על התקופה שלו בברצלונה מתוך האוטוביוגרפיה שלו.
״חשבתי שפפ היה בסדר בימים הראשונים שלי בברצלונה. לא בדיוק מוריניו או קאפלו, אבל בחור סבבה. זה היה הרבה לפני שהחלנו להלחם אחד בשני.
סתיו 2009, הייתי בתוך חלום ילדות. שיחקתי בקבוצה הטובה ביותר בעולם ו 70 אלף אוהדים קיבלו אותי בכל משחק בקאמפ נואו. הרגשתי ממש שאני מהלך באוויר. טוב, לא בדיוק, היה כל הזמן את הזבל בעיתונות שלהם, שאני ילד רע וקשה לנהל אותי. למרות זאת, שם הייתי, הלנה אשתי והבנים אהבו לחיות שם. היה לנו בית יפה באספולוג׳ס דה יוברגט, מה כבר יכול להיות רע יותר?
״תקשיב״, אמר גווארדיולה. ״פה בבארסה, אנחנו צריכים לשמור את הרגליים על הקרקע״.
״בטח אין בעיה״ אמרתי.
״אנחנו לא מגיעים לאימונים בפורשה או בפרארי״.
הנהנתי בהסכמה, לא התפוצצתי עליו ואמרתי דברים כמו מה לעזאזל אכפת לך באיזה מכונית אני נוהג ובאותו זמן חשבתי, מה הוא באמת רוצה, איזה סוג של מסר הוא מנסה להעביר פה. תאמינו לי, אני לא עושה ביג דיל בשביל להראות קשוח יותר ולהגיע עם מכונית נוצצת בשביל להחנות אותה על המדרכה. זה לא על זה. אני אוהב מכוניות, הם התשוקה שלי, אבל התחושה שלי היא שהוא אמר ׳אל תחשוב שאתה משהו מיוחד׳.
כבר קיבלתי את הרושם שברצלונה הייתה כמו בית ספר או סוג של אוניברסיטה. השחקנים היו מגניבים, שום דבר רע בהם, וגם מקסוול היה שם, החבר שלי מאייאקס ואינטר. אם להיות כן, אף אחד לא התנהג שם כמו כוכב, שזה היה מוזר. מסי, צ׳אבי, אינייסטה, כל החבורה שם, היו כמו תלמידי בית ספר. השחקנים הכי טובים בעולם עם ראש מורכן, ולא הבנתי את זה. זה היה מגוחך. אם מאמנים באיטליה היו אומרים לנו ׳קפצו׳, היינו מסתכלים עליהם ואומרים ׳מה הם משוגעים? למה שנקפוץ?׳
כאן בברצלונה כולם עשו את מה שאמרו להם. בהתחלה לא הרגשתי שאני מתאים, בכלל לא. חשבתי שאני צריך להנות מההזדמנות, בלי לאשר את הדעות הקדומות שלהם. אז התאמתי את עצמי פנימה, נהייתי יותר מדי נחמד, זה היה משוגע. מינו ראיולה, הסוכן שלי והחבר הטוב אמר לי ״מה נסגר איתך זלטאן? אני לא מזהה אותך!״
אף אחד לא זיהה אותי, אף אחד מהחברים, אף אחד. התחלתי להרגיש דיכאון. פה אתם צריכים לדעת, מהימים הראשונים שלי במאלמו, תמיד הייתי עם אותה פילוסופיה. אני עושה דברים בדרך שלי ולא שם קצוץ על מה שאנשים חושבים. אף פעם לא נהניתי להיות בחברה של אנשים אטומים. אני אוהב חברים שנוסעים ברמזור אדום אם אתם מבינים למה אני מתכוון. אז, שמרתי הכל בפנים. לא אמרתי את מה שאני רוצה להגיד. אמרתי את מה שאנשים רוצים שאגיד. פישלתי. נהגתי באאודי של המועדון ועמדתי שם והנהנתי בהרכנת ראש כל הזמן כמו שעשיתי בבית ספר. בקושי צעקתי על החברים בחדר ההלבשה, הייתי משעמם. זלטאן שהוא כבר לא זלטאן. הפעם האחרונה שזה קרה הייתי בבית ספר בבורגסקולאן, שם ראיתי בנות עם אפודה של ראלף לורן וכמעט חרבנתי במכנסיים שניסיתי להזמין אותם לדייט.
יחד עם זאת, התחלתי את העונה בצורה מבריקה. זכינו בסופרקאפ, הייתי מדהים. שלטתי במגרש, אבל הייתי בן אדם אחר. נהייתי שקט יותר, וזה מסוכן, תאמינו לי. אני צריך להיות כועס בשביל לשחק טוב, אני צריך לצעוק ולעשות רעש. עכשיו שמרתי הכל בפנים, אולי זה היה קשור גם לתקשורת, אני לא יודע.
הייתי ההעברה השנייה הכי יקרה בהיסטוריה והעיתונים כתבו שאני ילד בעייתי עם בעיות באישיות, כל החרא שאתם יכולים לדמיין. ולמרבה הצער, הרגשתי את הלחץ של כולם. פה בבארסה לע עושים הצגות, רציתי להוכיח שגם אני יכול. זה היה הדבר הכי מטופש שעשיתי בחיי, כלומר הייתי עדיין מדהים על המגרש, זה פשוט לא היה כיף יותר.
חשבתי אפילו לפרוש מכדורגל, לא לעזוב את החוזה באמצע כי אני מקצוען אחרי הכל, אבל איבדתי את ההתלהבות. בפגרת חג המולד נסענו לשבדיה לחופשת סקי בצפון ושכרתי אופנוע שלג. תמיד כשהחיים שלי דוממים, אני צריך אקשן. נסעתי כבר 325 קמ״ש בפורשה טורבו שלי והאכלתי שוטרים אבק. עשיתי כל כך הרבה דברים משוגעים שאני לא רוצה לחשוב על זה בכלל. ושם בחופשה אני בהרים ואני עושה רייסים עם האופנוע שלג, קיבלתי כווית קור אבל נהנתי שם כמו שלא נהנתי הרבה זמן. סוף סוף, קצת אנדרנלין. זלטאן הישן חזר! ואז חשבתי, למה אני צריך להחביא הכל, יש לי כסף בבנק ואני לא צריך להיות עבד של המאמן האידיוט הזה כשאני יכול לעשות כיף ולדאוג למשפחה שלי. זאת הייתה תקופה יפה, אבל היא לא נשמרה להרבה זמן. חזרנו לספרד והייתה סופת שלג, כאילו הספרדים לא ראו שלג בחייהם.
מינו, האידיוט השמן, האידיוט השמן הנפלא צריך להגיד, שכנע אותי לקחת את האאודי לסיבוב וזה נגמר בפארסה אחת גדולה. איבדנו שליטה בירידה ונכנסנו בקיר בטון, ריסקנו לגמרי את הצד הימני של הרכב.
הרבה שחקנים ריסקו את הרכב שלהם בסופה הזאת אבל אף אחד לא עשה זאת בצורה קשה כמוני. זכיתי בתחרות הריסוק וכולנו צחקנו, הרגשתי כמו עצמי הישן, הרגשתי ממש טוב ואז מסי התחיל לספר דברים. מסי הוא מגניב, הוא מדהים לגמרי. אני לא מכיר אותו כל כך טוב, אנחנו אנשים די שונים. הוא הצטרף לבארסה בגיל 13, הוא גדל לתוך התרבות שלהם ואין לו בעיה עם החרא של הבית ספר הזה. בתוך הקבוצה, המשחק מבוסס עליו, שזה לגמרי הגיוני כי הוא מבריק. אבל עכשיו אני שם ואני כבשתי יותר שערים ממנו ואז הוא הלך לגווארדיולה ואמר שהוא לא רוצה להיות בצד ימין יותר, שהוא רוצה לשחק באמצע.
אני הייתי החלוץ, לגווארדיולה לא היה אכפת מזה. הוא שינה את הטקטיקה מ 3-3-4 ל 1-5-4 איתי מקדימה ומסי ממש מאחוריי ואני נעלמתי לצללים. הכדור עבר דרך מסי ואני לא שיחקתי את המשחק שלי. על המגרש אני חייב להיות חופשי כמו ציפור, אני הבחור שעושה את ההבדל בכל רמה. גווארדיולה הקריב אותי, זאת האמת. הוא נעל אותי. אני יכול להבין את הדילמה שלו, מסי היה הכוכב.
גווארדיולה היה חייב להקשיב לו, אבל אני אומר לצעמי, נו באמת. כבשתי מלא שערים והייתי גם ממש טוב. הוא לא היה יכול לשנות את כל הקבוצה רק בשביל בחור אחד. כאילו, למה קנית אותי בכלל? אף אחד לא משלם סכומים כאלה בשביל לחנוק אותי כשחקן. גווארדיולה לקח את שנינו בחישובים שלו וכמובן האווירה בהנהלה של המועדון הייתה מתוחה, הייתי ההשקעה הכי גדולה שלהם אי פעם, ולא הייתי מרוצה במערך החדש. הייתי יותר מדי יקר בשביל להיות לא מרוצה. צ׳יקי בגירסיטיין אמר לי שאני צריך לדבר עם המאמן: ״סדרו את זה ביניכם״.
לא אהבתי את זה. אני שחקן שמקבל נסיבות, אבל בסדר אני אעשה את זה.
אחד החברים אמר לי: ״זלטאן זה כמו שבארסה קנתה פרארי ונהגה בו כמו פיאט״ חשבתי לעצמי, כן זאת דרך טובה להסתכל על זה. גווארדיולה הפך אותי לשחקן פשוט יותר וגרוע יותר. זה היה הפסד לכל הקבוצה.
הלכתי אליו, זה היה על מגרש האימונים, והייתי זהיר. אמרתי לו שאני לא הולך להכנס לויכוח: ״אני לא רוצה לריב, אני לא רוצה מלחמה, אני רק רוצה לדבר על דברים״ – הוא הנהן בהסכמה. אולי הוא היה נראה מפוחד, אז חזרתי על הדברים שלי.
״אם אתה חושב שאנחנו הולכים לריב, אני ארד מזה, אני רק רוצה לדבר״.
״זה בסדר״ הוא ענה, ״אני אוהב לדבר עם השחקנים שלי״.
״תקשיב, אתה לא מנצל את האיכויות שלי. אם היית מחפש רק סקורר, היית צריך להביא את אינזאגי או מישהו אחר. אני צריך חלל, אני צריך להיות חופשי. אני לא יכול לרוץ למעלה ולמטה במגרש כל הזמן, אני שוקל 90 קילו, אני לא בנוי לזה״.
הוא אמר שהוא יחשוב על זה לעומק (הוא תמיד חושב על זה לעומק) והשיב: ״אני כן חושב שאתה יכול לשחק ככה״.
השבתי: ״לא, עדיף שתשים אותי בספסל, עם כל הכבוד. אני מבין מאיפה אתה מגיע, אבל אתה מקריב אותי עבור שחקנים אחרים. זה לא עובד ככה, זה כאילו שקנית פרארי ואתה נוהג בה כמו פיאט״.
הוא ענה: ״אוקיי, אולי זאת הייתה טעות. זאת הבעיה שלי ואני אפתור אותה״.
הייתי שמח. הוא הולך לסדר דברים! עזבתי עם צעד של שמחה אבל אז הגיעה הכתף הקרה. הוא בקושי הסתכל עליי ואני לא אחד שמשתגע מדברים כאלה, לא באמת. ולמרות העמדה החדשה שלי, הייתי מדהים. כבשתי שערים, אבל הם לא היו יפים כמו אלה באיטליה. הייתי יותר מדי מקדימה, לא הייתי ׳איברדקדברה׳, אבל עדיין. שיחקנו נגד ארסנל בליגת האלופות ופירקנו אותם, ה-20 דקות הראשונות היו מדהימות. כבשתי את ה 0-1 ואת ה 0-2, שני שערים מדהימים, וחשבתי לעצמי, למי אכפת מגווארדיולה?
ואז הוא הוציא אותי מהמגרש, וארסנל חזרה למשחק, עשו 2-2, בולשיט של תוצאה עבורנו. אחרי זה הייתה לי פציעה בשוק. בדרך כלל מאמנים מודאגים מפציעות כאלה, זלטאן פצוע הוא דאגה לכל קבוצה. אבל גווארדיולה היה קר כקרח, לא אמר מילה. הייתי בחוץ ל-3 שבועות והוא אף פעם לא בא אליי ושאל אותי מה המצב או האם אני אהיה מסוגל לשחק במשחק הבא. הוא אפילו לא אמר לי בוקר טוב, שום מילה. נמנע ממגע ישיר עם העיניים שלי. חשבתי לעצמי, זה משהו שעשיתי? נראיתי רע? דיברתי מצחיק? כל הדברים האלה הסתובבו לי בראש, לא יכלתי לישון״.
בקיץ 2010 זלטאן עוד הספיק לכבוש בסופרקופה נגד סביליה, אבל למרות שהוא הסכים להשתנות עבור גווארדיולה כפי שהעיד מנואל אסטרייטה, המיסטר כבר חרץ את גורלו ובנה מאחורי הקלעים את בארסה ללא זלטאן, עם דוד וייה, פדרו ומסי מקדימה. השאר היסטוריה.
