אם לסכם את מה שתקראו, לראשונה בחיי טסתי לקלאסיקו, דווקא במדריד – משחק החוץ של בארסה הראשון בחיי. טסתי ללא ציפיות ממשיות, ולמרות שהיינו מספר ימים, המשחק וכל מה שמסביבו הדהד יותר מכול. למי שיש סבלנות לקרוא את כל החוויה, מעיניו של אוהד ברצלונה, ללא שום סייגים וגינונים של אוהד אובייקטיבי, מוזמן להמשיך מפה.
“לא חבל על הכסף?”
מתחילת אוגוסט של השנה אני וחבר טוב התחלנו לגבש רעיון. אנחנו אוהדי ברצלונה מעל עשור, בסוף שנות העשרים לחיינו, חוסכים כסף לאלוהים יודע מה, ומסכמים את ההחלטה הזאת ב”מתי כבר נוכל לעשות את זה בעתיד?”. ההחלטה מתגבשת לקבוצה של 4 אנשים (3 אוהדי בארסה ואוהד מדריד אחד), שמתגבשת למעשים שמתגבשים למחירים. הקלאסיקו הוא בין המשחקים היקרים ביותר, בו לקחנו את המושבים בין היקרים ביותר, בתאריכי טיסה ומלון כולל שינויים בתאריך היקר ביותר בכל השנה הלא הוא חג המולד. אני לא רוצה לספר אפילו כמה שילמנו עוד לפני שרגלינו דרכה בנתב”ג. בכל זאת, בלענו את הצפרדע, וסיכמנו את זה שוב באותה אמירה: “יאללה! מתי עוד יצא לנו לעשות את זה?”, ואז הגיע הסופר קופה.
כאוהדים ותיקים הכנו כל מגננה אפשרית בראש אל מול כל חבר אוהד ריאל בכל מסגרת. בכל זאת, משהו מעט התערער בשנינו. לא ציפינו לכאלה פערי רמות, עד שאחד מאיתנו שלף: “נראה לי שאנחנו הולכים לראות קלאסיקו במדריד בשנה הכי גרועה שיכולנו לבחור ללכת” ; “בא לי לבטל” ; “אתה הולך לשלם הרבה כסף בשביל לראות תבוסה אצלם בבית”. למרות שניסינו להשתמש ברציונליזציה כמו “ההנהלה עוד תתחלף”, “הקבוצה עוד לא התגבשה”, “עוד יגיע רכש”, “מעולם לא ראיתי הפסד” וכמובן “העיקר החוויה”, כלום לא הצליח להסתיר את החשש והייאוש שרדף אותנו מתחילת העונה הסדירה. ניצחונות דחוקים, פציעות לא צפויות, והרגשה שלמרות כל הניצחונות והפער בטבלה, הבועה הזאת עשויה להתפוצץ לנו מול הפנים במלוא מובן המילה.
בכל זאת, אחרי שקיבלתי שלל איחולים וברכות מ”אמן תביא ניצחון” עד “תצלם מקרוב את הגול של רונאלדו” או “תביא לי חולצה של הזוכה בכדור הזהב” מכל מסגרת חברתית באשר היא, הגיע יום הטיסה. הערב אנחנו במדריד.
“לבן של חג”
סלחו לי על כך שאני מדלג באלגנטיות על רגע הנחיתה, המסיבות והפאבים בטיול הזה, כי מעל החוויה התרבותית ואווירת הכריסמס והחופש שאפפה אותנו בבירת ספרד, הכל היה סביב המשחק. בכל מקום בו שודר משהו בעל התייחסות כלשהי למשחק התעלמנו מכל מה שמסביבינו והתמקדנו בו. גם במדריד עצמה ספרנו את השעות עד למשחק, ועקבנו אחרי כלל התוצאות בליגה, כולל איבוד הנקודות של אתלטיקו. אומנם חג המולד מתחיל בערב ה-24 בדצמבר, אבל עד אז, במדריד חוגגים את הקלאסיקו לפני. הקלאסיקו הנוכחי כמובן קיבל חשיבות עליונה, הואיל וריאל חווים ירידה הדרגתית ביכולת, וברצלונה פתחה פער משמעותי בטבלה. אם יש משהו שיכול להשכיח כל ביקורת על הקבוצה והפער בליגה הוא רק ניצחון בקלאסיקו שיכול לשנות את המומנטום לכל כיוון.
למי שראה בעבר משחק באירופה, והגיע עם המטרו למגרש, בטח כבר חווה את האפקט של הקהל לפני המשחק. עם כל תחנה שעוברת, הרכבת אוספת עוד אוהדים מקומיים, מעשרות, למאות, ועד לתחנה של הברנבאו ממנה כבר יוצאים אלפים. כאמור, זהו משחק חוץ ראשון של ברצלונה אותו אני רואה. אני ואחד מחבריי מהבודדים עם צבעי אדום כחול מול ים של אוהדים בלבן. רק מהמתח אני שורק לעצמי את ההמנון של ברצלונה כדי טיפה להפוך את אותו מתח להתרגשות חיובית, אך אוהד מדריד ותיק שומע אותי, ומגיב ישר בשריקות של “Como no te voy a querer”. אף אחד לא יעביר שום אזכור של ברצלונה ללא התייחסות, אף אחד לא ייתן לגרינגו כמוני להרוס אפילו בקצת את אווירת החג בדרך לסנטיאגו ברנבאו. ככל שהתקדמנו, הגענו בהדרגה למוקד הרעש. מי שהיה בעבר רק במשחקים של ברצלונה, יכל בקלות להרגיש בהבדלים. אומנם אפשר להתווכח מי קבוצה גדולה יותר (הוויכוח לרוב אינו אובייקטיבי לשום צד), אבל דבר אחד בטוח, אוהדי הקונצרטים בקאמפ לא נשמעים או נראים כמו מה שאוהדי ריאל הכינו לקלאסיקו הזה עוד מחוץ לברנבאו. אבוקות, דגלים שירים וזעקות, וכל אלו התגמדו מול תצוגת הקהל בתחילת המשחק שחוץ מהרעשים המחרישים של הקהל (להם ציפיתי מהרגע שהיינו ליד האצטדיון) סכמו את תצוגת האוהדים שלהם עם השלט הענק עם הכיתוב: Blanca Navidad. כאילו אנחנו חוזים ב”רוח של מדריד” או ה”רוח של חואניטו” שאוהדי ריאל אוהבים לדבר עליה. אני והחבר מסתכלים אחד על השני באותו פרצוף שאומר: “הולי שיט”, ומתיישבים ביציע שכולו אוהדים לבנים.
מחצית ראשונה: “נו טוב, העיקר החוויה”
ההרכבים עולים, אנחנו צועקים “אולה” אחרי כל שם של שחקן בארסה (חוץ מגומש), צועקים “טפי” אחרי כמעט כל שם של שחקן מדריד (הנאות קטנות של אוהדים ילדותיים) והמשחק מתחיל. קובאצ’יץ’ מחמם את מסי שלא יתקרר, טר שטגן משחק מסירות על כל המגרש עם פאוליניו, וכל המגרש מתמלא באנרגיות של הקהל של ריאל, כפי שכולנו ציפינו, עם מסר ברור: מדריד חייבת ניצחון. בעודי נע בין חשש לתקווה מגיע כדור גובה שעובר מנגיחה אחת לנגיחה אחרת, ונראה שהסיוט מתגשם: רונאלדו, השחקן השנוא עליי יותר מכל שחקני ריאל הנוכחיים, הג’ל, הבכיין, העצוב, המעודד, פנאלדו, ה-Wannabe של מסי, האיש שאפילו הבן שלו מעדיף את הארגנטינאי, האיש שגם אם היה הטוב ביותר ב-20 שנה האחרונות היה מצליח לקלקל כל הערכה אובייקטיבית כלפיו רק בגלל האופי היהיר והמוקצן שלו כובש שער שדה ראשון בקלאסיקו ליגה בברנבאו ומחזק על אפי וחמתי את מעמדו כמושיע של ריאל, ומנצח את הקלאסיקו על הראש של לאו מסי וכל ברצלונה. איזה מזל שהחבר לידי איפס את ההלם שלי והצביע על הקוון שהניף דגל. הנבדל על פניו היה ברור בשידור, אבל מודה, הרגשות גברו על ההגיון. “מי יכול לצלם בכלל?” חשבתי.
מיותר לציין שלא הייתה אנחת רווחה בשום רגע במחצית הראשונה. אפילו אחרי הפספוס האייקוני כמעט של הבעיטה של רונאלדו מתוך הרחבה, או אחרי חוסר הפרגון של אותו פורטוגלי באגף, שלא לדבר על הקורה של בנזמה, וגם עם הניסיונות הבודדים של פאוליניו מול השער, ההרגשה מכל המחצית הראשונה שהשער של ריאל באוויר, וברצלונה מנסה לעקוץ רגע של חוסר ריכוז מצד ראמוס או מרסלו. נחמד, אבל לא מספיק. מחצית ראשונה עברה כמו נצח, ואני יושב בשקט כל ההפסקה כדי להרגע. “נו טוב, העיקר החוויה”.
מחצית שנייה: “אתה קולט מה ראינו?!
ההפסקה עברה בשניות, השחקנים חוזרים. אני רק חושב לעצמי שמאז הגול של אינייסטה בברידג’, אותו ראיתי בבסיס איי שם ב-2009 לא התרגשתי ככה ממשחק, והבטחתי לעצמי עוד מאז שלא אתן לכדורגל להשפיע עליי ככה. אז אמרתי. ברצלונה וריאל עולות אחרת. בארסה מניעה כדור, וריאל מורידה הילוך ומחכה לטעות, כי לכולם ברור שההתקפה של ברצלונה לא יכולה להתמודד עם השמירה של ריאל, ושחקני מדריד צריכים להיות רגועים יותר מול השער.
עוד לפני המהלך הלא צפוי של ראקיטיץ’, הקרואטי כמה פעמים הגיע לסף הרחבה, למצב בעיטה אפילו פשוט יותר מהקלאסיקו הקודם. אנחנו צועקים לבלונדיני המהוסס “שוט! יא בן XXXX”, והוא באדישות הרגילה שלו מוסר הצידה. בדקה ה-54 הקרואטי סוף סוף הבין את הפוטנציאל במיקום שלו (באופן יחסי, בכל זאת, הוא לא בעט), בוסקטס משאיר אותנו עם אמירה זהה של “בוא’נה הוא חולה נפש” ומנפנף את שחקני ריאל על סף הרחבה של ברצלונה, ומעביר כדור לראקיטיץ’, שפתאום מחליט לזחול בריצה קלה לעבר הרחבה של ריאל. הגנת ריאל המבולבלת המומה מהסיטואציה, האם להמשיך לשמור על עמדה או להתנפל על הקשר הבודד? ראקיטיץ’ מנצל את ההיסוס, מעביר לרוברטו שהצטרף משום מקום, וניצל את החור בין שחקני ההגנה של ריאל, שהמחיש את חוסר ההחלטיות של הקו האחורי, וסוארס מסיים בחדות שכמעט נשכחה אחרי פתיחת עונה מזעזעת. 1-0, אנחנו מאבדים עשתונות. אני יותר מאופק, והחבר מאבד שליטה על הגוף, בועט באוהדת ריאל מלפנים, נוגח בברך של אוהד זקן מאחור, כולם צועקים עלינו להירגע, ואיש אבטחה מגיע להוריד את הטונים. בעודי נזכר באזהרות הכסת”ח אותן קיבלנו עם הכרטיסים (אל תגיעו עם חולצות, צעיפים ודגלים ולא לשיר, לשמוח או לצעוק בשום אירוע שקשור להצלחת הקבוצה היריבה). חולצות אומנם הבאנו, אבל חששתי שמא על האירוע הזה לא יבליגו לנו. הרגעתי את כולם, התנצלתי אלף פעם בספרדית, הרגעתי את החבר, והמשכנו בשלנו, כי לראות את ברצלונה מבקיעה בברנבאו, ואולי מנצחת זה הניצחון האמיתי שלנו, האוהדים בתוך ההמון הלבן.
הלחץ התגבר, כולם כועסים. כל שריקה של השופט, כל עבירה שנשרקה נגד ריאל, כל מה שנראה כמו פרובוקציה (בין אם מוצדקת או לא) של שחקני ברצלונה זכתה לשריקות בוז בכל נגיעה של השחקנים, עם תוספת עקיצה פוליטית עם השירה הקבוצתית של Que viva españa שלא הייתה מביישת את מנולו אסקובר, רק כדי לנסות להחזיר להם קצת מתחושת ההשפלה מהשער של האורוגוואי, והלחץ המקומי עשה את שלו. חילוץ כדור של בוסקטס, עובר למסי שאיכשהו לא נמצא בחברתו של קובאצ’יץ’, שמעביר בין כל הגנת ריאל כדור לסוארס, שחזר להחמיץ מול השוער, פוגע בקורה, וכשנראה שפאוליניו ממשיך את מסורת הכובשים של הקלאסיקו שמגיעים לקבוצה באותה עונה, אנחנו רואים כרטיס אדום (בכנות הייתי בטוח שאיכשהו ראמוס קיבל אותו), וקרבאחל יורד מהמגרש ללא ויכוחים. נגיעת יד, פנדל של מסי (שלא העזתי לצלם בגלל ההחמצה במחזור שעבר) וזה 2-0 מול עשרה שחקנים של ריאל בברנבאו. אני חוזר לנשום, מתחיל להירגע, ואנחנו מתחילים להפנים, אך לא מוכנים עוד להכריז, בארסה עומדת לעשות את זה, בארסה תנצח בברנבאו.
ההתרגשות, שהפכה ללחץ עברה לתסכול ודכאון, זיזו מגיב קודם בכניסה של נאצ’ו ומדכא את האוהדים עוד יותר, ונראה שה”רוח של חואניטו”, או איך שלא אוהדי ריאל בוחרים לקרוא לרוח של הקבוצה שלהם, עוזבת רבע שעה לפני סיום המשחק עם חלק גדול מהאוהדים. זיזו מגיב בחילופים התקפיים, מוותר על קישור ועובר לשחקנים הסילוניים אסנסיו את בייל, וכולם מצפים לריצת אמוק מצד לצד. בחיי, כשראיתי איך ברצלונה הגיבה בגישה שלה לחילופים ולטירוף באדי הדלק של ריאל מדריד בברנבאו עם משחק מסירות רגוע ושליו שפשוט הוציא את כל המדרידיסטאס שנשארו באצטדיון מכליהם, פשוט רציתי לרדת לספסל ולחבק את ואלוורדה. איזה קור רוח. “תתקפו!” “פחדנים!” “בני XXXXות!” מוזיקה לאוזניי. היופי הוא שלמרות הגישה הכביכול “שמרנית” של ואלוורדה, ברצלונה מצאה שוב את הרשת בדקות הסיום, והפכה את הניצחון לתבוסה. את השער הזה עוד הצלחתי לצלם כווידאו היסטרי מבחינתינו, אך לצערי לא הצלחתי להעלות אותו לפוסט. אולי הוא עוד יגיע לדפי האוהדים השונים.
מנצחים כמו קטלאנים
אנחנו האחרונים באצטדיון, רוב האוהדים הלבנים הלכו, אנחנו נשארים לצפות בחגיגות של הקבוצה, עוד בהלם מהתוצאה ומהכובש אלייש וידאל. עם חיוך מטומטם על הפנים, הרגשה כאילו 20 שנה הלכו לנו מהחיים, עם גרון צרוד, וללא יכולת לעכל את מה שראינו. בכנות, למרות שאני תמכתי ברוב הדברים שוואלוורדה עשה, ולמרות ששמנו את הכסף, בחלומות הכי ורודים שלי לא חלמתי שאראה 3-0 בסנטיאגו ברנבאו, ללא אומטיטי, עם התקפה צפויה שבקושי מתפקדת ללא מסי, ועם סגל שכל מחזור כמעט כל האוהדים אומרים: “עוד שנייה הכל מתמוטט, והכל יתפוצץ לנו בפנים”, מול הסגל אולי הכי גדול בהסטוריה של מדריד, שלקח אליפות ספרדית, Back to back לראשונה בהיסטוריית ליגת האלופות, ופעמיים רצוף אליפות עולם, קבוצה שפירקה אותנו בסופר קופה, אחת שמגיעה למאני טיים בקביעות, הובסה במגרשה הביתי, ברגע בו כולם ציפו ונזקקו לניצחון.
ברצלונה לראשונה מזה הרבה זמן הייתה שווה הרבה יותר מסך כל חלקיה, והתגברה בזכות הגישה שלה למשחק על פערי האיכות המובהקים לטובת מדריד בכמעט כל אספקט. חרף הניצחון, הרבה אוהדים יכולים להתווכח על הסגנון של ברצלונה תחת ואלוורדה, ואני בהחלט מסכים עם רוב הטענות. אומנם לא ניצחנו את המשחק הזה כ-100% קרוייפיסטות, אבל ניצחנו את המשחק הזה כמאה אחוז קטלאנים. כמו פעם, בהרגשה של נחיתות מול ריאל מדריד הגדולה, שלמרות הפער בטבלה לפני המשחק, הייתה הפייבוריטית המובהקת בקלאסיקו ה-270 (כולל משחקי ידידות).
כל מה שקרה בהמשך החופשה כולל הטיסה חזרה קיבל כבר גוון אחר. כן זה היה חג המולד, הרחובות היו מקושטים, והכל הרגיש חגיגי, אבל קודם כל ומעל הכל, ברצלונה ניצחה את הקלאסיקו במדריד.
