לדיסלאו קובאלה: האגדה

אחרי כמעט 14 שנים מאז פטירתו, זה מדהים לגלות שהביוגרפיה האחרונה והיחידה שפורסמה אודות לאסלו קובאלה שטץ’ נכתבה ב-1961, כשהוא פרש בברצלונה.

זה היה ספר שנכתב במיוחד שביל הרגע הזה והוא הכיל פחות מ-100 עמודים שהוקדשו לאדם אודותיו היו יכולים לכתוב אנציקלופדיות שלמות. מאז, בחצי המאה האחרונה, קובאלה בקושי זכה לשני אזכורים קטנים בחגיגות המאה של המועדון.

עם הפתעות כמו זו, מראה הכדורגל הספרדי את חולשתו האדירה בכל מה שקשור לשימור ההיסטוריה. מעל כל זה, התקשורת במילניום הנוכחי לא תורמת דבר לנושא. כמעט ואין זמן לתת תשומת לב למשחק האחרון, עם כל ההשלכות שעולות ממנו, ואז המשחק הבא, שתמיד מביא עמו הר של ציפיות. אז זה לא מפתיע שאוהדים צעירים רבים בקושי מזהים את שמו המוזר של השחקן שהביא לבניית הקאמפ נואו. זה ככה בתיאור שטחי, לא משהו עמוק מדי.

מנקודת מבט עולמית, כנראה לא היה בהיסטוריית הכדורגל הספרדי פרק זמן כה חשוב ומיוחד כמו זה שכתב ההונגרי. הדור שהשתתף באולימפיאדת אנטוורפן ב-1920, עם זאמורה וסמיטייר כמובילי הדרך, פתח את השערים לתופעה חברתית אדירה, להתקדמות המקצועיות וההידלקות ההמונית על המשחק עם הכדור.

ב-1948 הגיעה סן לורנסו הארגנטינאית למסע משחקים בספרד והציגה לעיני כול שיש יותר מזעם, טסטוסטרון, מהירות ותשוקה בכדורגל, שכדורגל זה גם עניין של טכניקה ושל בידור, להחזיר לאוהדים לא רק על המחיר הכספי ששילמו על הכרטיס למשחק אלא גם על ההשקעה הרגשית שעשו. הודות לכוכבים של סאן לורנסו, האוהדים הגיעו לתובנה שמרעידה יסודות. ככה צריך לשחק כדורגל!

בסופו של דבר, אלה שהלכו בעקבות הדוגמה של הגאונים הארגנטינאים היו האנשים בלס קורטס, מקום שינצור את הזיכרון של תצוגות כאלה לנצח. זו הייתה הלבנה הראשונה בדרך שגם 60 שנים אחרי זה, גם אחרי אלפי הסתעפויות ותרומות, שמובילה ללידה של המודל הנוכחי, מתעצבת עד לפרטים הקטנים ביותר.

לקבוצה עדיין היה חסר כישרון כשהופיע בברצלונה אדם שאין דומה לו – מישהו ייחודי, שנפל ברגע הנכון למקום הנכון. קובאלה וקבוצתו “הונגריה” הגיעו כמו אנשי מכירות עם מזוודה שרק מחפשים איך להרוויח קצת כסף ממי שייתקלו בו. ריאל מדריד היו במרחק נגיעה מלהחתים אותו, אבל זה היה המנהל הספורטיבי של ברצלונה, ז’וזפ סמיטייר, שזכה בכל הקופה. סמיטייר שכנע את קובאלה לשנות את יעדו עם סדרה של תמריצים נאים, כספיים או אחרים. סמיטייר מינה את פרדיננק דאוצ’יק, גיסו של קובאלה, לתפקיד המאמן, והבטיח גם להביא את אשתו, אנה ויולה, וכן את שני ילדיו, שעדיין היו נעולים מאחורי מסך הברזל של הקומוניזם.

הרשימה של תרומותיו של קובאלה היא בלתי נגמרת. הוא היה הראשון שהטיף למעלות החיוביות בחימום כדי להימנע מפציעות. הוא בעט בעיטות חופשיות מסובבות, משהו שלא נראה עד אז לפני כן. הוא הגן על הכדור בין רגליו, מנצל את מרכז הכובד הנמוך שלו. הוא בעט פנדלים בסגנון פרדיניה, או במילים אחרות, הוא נעצר קצת לפני הבעיטה כדי שהשוער יבחר צד ואז שלח את הכדור לצד השני.

המראה שלו היה ממש מעורר תשוקה: בלונדיני, עם עיניים כחולות וקטנות ועם גוף אתלטי מאוד. קובאלה חי למען הכדורגל, התשוקה האדירה שלו מאז תקופת הילדות עם כדורי הסמרטוטים, תקופה אותה חלק עם חברו פרנץ פושקטש. בהמשך, בשנות נעוריו נדחף מהונגריה לסלובקיה, ארצה של אמו, והוא החל לעצב לו יעד, מטרה ברורה: להתפרנס מהכדורגל במקום בו ישלמו את הסכום הגבוה ביותר.

קובאלה נתקל בקשיים רבים כשעזב את מולדתו: הוא עבר במחנות ריכוז באודינה. הונגריה נכנסה בו חזק והגדירה אותו כפושע על כך שעזב את הקבוצה הקודמת שלו, ואשאש, כשהוא היה עדיין תחת חוזה, ודרשה את השעייתו.

בזמן הזה סמיטייר ניצל את הידידות שלו עם הגנרל פרנקו, שהעריך את סמיטייר עוד מימיו כשחקן ריאל מדריד, והוא הגה תוכנית ערמומית. הניצול הקדוש הזה חייב להיות מוגן מהאיום הקומוניסטי. קובאלה הוטבל והומר לנצרות וניתנה לו אזרחות ספרדית, תוך חודשים בודדים לאחר הגעתו לספרד.

הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בגביע במדי ברצלונה והגיהנום התפרץ. עמו, הבלאוגרנה נהיו כמעט בלתי ניתנים לעצירה. לא היה פילוג בחדר ההלבשה, אפילו שקובאלה לקח פי 7 יתר בעיטות חופשיות מססאר, שעד אותה נקודה היה הכוכב ועכשיו הפך לכינור שני.

כמה תשוקה התפרצה כשהקבוצה התקבלה בחזרה הביתה אחרי שזכתה בגביע הלטיני בפריז, האחרון מבין “חמשת הגביעים” ב-1952. מהגבול עד הבירה הקטלונית, יותר מחצי מיליון איש יצאו לרחובות. ברצלונה וקטלוניה זכו לחייך קצת, אחרי שסבלו לא מעט אחרי מלחמת האזרחים.

הצורך באצטדיון חדש עלה לדיונים כשמספר הסוסיוס קפץ מ-22,000 ל-45,000, וכשמסביב ללס קורטס הוותיק והחביב החלו להצטבר ההמונים שלא הצליחו להשיג כרטיס, עוקבים אחרי המשחק עם מקלטי רדיו, מהלכים סביב במשך 90 דקות כמו עולים ברגל. בתקופה בה כמעט ולא היו הסחות דעת טובות, התחביב הטוב ביותר, הזול ביותר והכי מקובל חברתית נקרא… קובאלה.

סיפורי האגדות שפיזרו סביב קובאלה כגיבור, בין אם היו נכונות ובין אם לא, גדלו במספרן בקצב גבוה. וביטוי, “עכשיו אני מפשיל שרוולים”, נטמע היטב בדמיונם של הקולס לנצח.

במשחק ליגה נגד סביליה, בארסה הייתה בפיגור 3-0 כחצי שעה מתחילת המשחק. אחרי השער השלישי של סביליה, קובאלה הרים את הכדור מהרשת והלך ברוגע למרכז המגרש כשהוא מפשיל את שרווליו בהפגנתיות, מעביר מסר לכל הנוכחים: “אני מטפל בזה.”

בארסה ניצחה את המשחק, והקהל הגה את הביטוי: “עכשיו אני מפשיל שרוולים”, שמשמעו לחלץ את המצב מהבוץ ולקחת את העניינים ברצינות.

בלס קורטס, השחקנים נכנסו למגרש מהיציעים, והסיטואציה הזו יצרה עוד אנקדוטה ראויה להערכה. קובאלה ועוזרו הנאמן, גוסטאו “גיטנו” ביוסקה, קיימו טקס של אמון ומחויבות לפני תחילת המשחק, כשעוקבים אחריהם בריתוק רב כל בני המזל שהיו קרובים מספיק אליהם.

עבור חבריו לקבוצה, הוא היה “מר ראש גדול” או “אולגריו”, כינוי שהודבק מרעיון של סמיטייר. הניירת של קובאלה לא הושלמה, אבל החוזה הראשון כבר נחתם. אחרי שהצליח “להבריח” אותו והביא אותו להתאמן עם חובבנים, סמיטייר ביקש מקובאלה להתנהג כאילם ולענות לשם “אולגריו” כדי להימנע ממצב בו חבריו לאימון יבינו שהוא זר.

כמה שירים נכתבו באותה תקופה, ופחות או יותר הדבר היחיד שהיה בהם זה קובאלה, קובאלה וקובאלה, עד שבתחילת עונת 1952/1953 חלה בשחפת, מחלה ארורה שגרמה ללא מעט שחקנים אחרים לפרוש, ואיימה גם על הקריירה של קובאלה. הוא קיבל טיפול במוניסטרול דה קלדרס בתקווה שיצליח לשרוד את המחלה.

בינתיים, ההנהלה היסטרית כי עמוד התווך של הקבוצה נמצא בסכנה, אז סמיטייר נכנס לפעולה. הוא מילא את החור הזמני עם חבר של קובאלה ושל דאוצ’יק, יירי האנקה, שהיה עסוק בנסיעות סביב אירופה. בנוסף, הוא החל לחפש מחליף ראוי, רק ליתר ביטחון. סמיטייר צפה במיונאריוס בוגוטה הקולומביאנים, שנודעו באותה תקופה בכינוי “הבלט הכחול”, כשהם הגיעו לחגיגות ה-50 של ריאל מדריד, והוא פשוט התאהב באלפרדו די סטפאנו. הוא יצר עמו קשר חודשים ספורים לאחר מכן כדי לקבל מידע על זמינותו.

די סטפאנו עזב את מיונאריוס והוצג ברצלונה, כשקובאלה כבר החלים באורח פלא. החיבור בין הכוכבים ובין משפחותיהם היה כמעט מידי, עד כדי כך שהם חיו ביחד במשך שלושה חודשים בבקתה של משפחתו של קובאלה באזור סאריה, ברחוב דוקסה דה אורלאנס. לצער כל הקולס, די סטפאנו לא נשאר בברצלונה אלא החל לשחק במדריד, שם נודע כאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה. אלפרדו ולאסלו לא הפסיקו להיות חברים. כל פעם שאלפרדו היה פנוי מחובותיו כשחקן מדריד, הוא נסע לברצלונה לארוחות ערב עם לאסלו ורמון אלברטו ויז’וורדה, שחקן אורוגוואי ששיחק גם במיונאריוס ושיתף פעולה עם קובאלה בחוד של ברצלונה. הם נהגו לשבת יחדיו בחשאיות עד אור הבוקר, לא מעט פעמים במסעדה ברחוב פריז.

עד הנקודה הזו, קובאלה כבר הצליח להתאחד עם משפתו. אשתו, אנה ויולה, שנודעה גם בכינוי אייבי, שמה את בנה הבכור ברנקו בצמיג של משאית, ואף על פי שהייתה בהריון עם בנה השני, לאסלו ג’וניור, היא חצתה בשחייה את הדנובה הקר באמצע הלילה. ההרפתקה המסוכנת הייתה מוצלחת ומאוסטריה דאג סמיטייר להביאה לברצלונה במהירות, מגשים את הבטחתו. גם 60 שנים אחר כך, לאסלו ג’וניור עדיין מעביר הלאה את הסיפור של אמו.

גם לפני המקרה של די סטפאנו, החלו להפנות את החניתות נגד קובאלה בכדורגל הספרדי. בעיקר בבילבאו, שם עיקר המתקפה הייתה דרישת כבוד לסימנים הקדושים לזהותו של הכדורגל הספרדי. כל העניין הזה של הזעם והטסטוסטרון. כל הטכניקה שלו, הכדורים המסובבים והשיגעון הכללי פשוט לא התאימו לרוח הלאומית של ספרד.

נעשה שימוש באלימות כדי לעצור את קובאלה, כל האמצעים הוצדקו. קובאלה נותר נאמן לסגנון שלו, והוא תמיד אהב להעניק לקהל מופע – בייחוד בלס קורטס ובייחוד כשהתוצאה הייתה לזכות קבוצתו. קבוע כמו תסריט של הצגה, כשנותרו כמה דקות למשחק הוא החל לרוץ עם הכדור לעבר הקרן. הקהל הבין את כוונתו והתפרץ בקריאות עידוד. קובאלה יסיים את המשחק עם מופע הטכניקה המהולל שלו, שומר על הכדור ולא מאפשר לאף אחד לקחת ממנו את הכדור לא משנה כמה חולצות יריבות יתקבצו על מטר מרובע קטן. כזו תצוגה של ביטחון, של יהירות, של איכות, תקראו לזה איך שתרצו, נענתה עם כמות רצינית של מכות ותיקולים קשים. אבל קובאלה נותר איתן מול כל סוג של בעיטה, תגובה שגרתית לפעולות הפרובוקטיביות שלא באו בחשבון באותם ימים.

סמיטייר ביקש ממנו להתלונן בפומבי על הכיסוחים, אבל לקובאלה לא היה אכפת, אפילו שמישהו שהוא מעריך כמו אבא ביקש ממנו לעשות זאת. מאז היום הראשון, הוא היה אסיר תודה לארץ שאימצה אותו, כה אסיר תודה שהוא מעולם לא הביע מורת רוח על שום דבר. ואז, 5 דקות מתחילת משחק גביע בבילבאו, הוא ניצוד ונפגע, כנראה הפציעה הנוראה ביותר מבין ה-17 הפציעות הרציניות מהן סבל בזמן 11 שנותיו בבארסה. הברך שלו רוסקה, המניסקוס נקרע. עם קביים וגבס, הוא נסע לברן כדי לצפות בשלבים האחרונים של מונדיאל 1954.

ממש לפני גמר המונדיאל, הוא ביקר את המכשפים המגיארים, אותם לא ראה כבר חמש שנים. זה היה מרגש מאוד: הוא התאחד עם חברו הוותיק פושקש, שקובאלה רצה שברצלונה תחתים ושהיה קולונל בצבא הונגרי. הוא פגש את גרושיץ, בוז’יק, קוצ’יש, צ’יבור, הידגקוטי, חיבק את כולם, כל כך שמח ונרגש שהוא בקושי מצליח להתפקס על השפה. הוא מדבר אליהם בצ’כית, בהונגרית, אפילו בספרדית. אחרי הקבלה החמה הזו בפתיחה, הוא גילה שלא רק שחבריו למגרש לשעבר לא נוטרים לו שום טינה על שנמלט מהמדינה, אלא שהם אפילו רואים בו הבורג החסר במנוע של נבחרת שעשתה היסטוריה בשנות ה-50.

זה מעניין שאף אחד לא נזכר בקובאלה כשמדברים על הנבחרת ההונגרית הפנטסטית הזאת. הוא לא היה יכול לשחק עמם כי הוא נענש על ידי ההתאחדות ההונגרית, אך הוא נועד להיות המנהיג הטבעי של הקבוצה, תפקיד אותו מילא מאוחר יותר פושקש. ההשמטה הזו, לצד כוחו של הגורל במובן של פציעות ועליות וירידות בכושר, מנעו ממנו להגיע לפסגת הכדורגל, שם נמצאים אגדות כמו די סטפאנו, פלה, קרויף, מראדונה ומסי.

כשקובאלה נחת בליגה הספרדית הוא הפך למבקיע מצטיין, למרות העמדה האהובה עליו שהייתה חלוץ שני ימני, עמדה שתפקידה העיקרי היה בישולים לססאר או שיגור כדורים לקיצוניים. אהבתו לטקטיקה הביאה אותו להמציא דרך אפקטיבית מאוד, אך כמעט ילדותית, לסחרור ההגנות היריבות: הוא החליף מקומות עם ססאר כל הזמן. הספיק סימון קל בקשר עין, ואחד מהם משך את השומר שלו הרחק מעמדתו המקורית, בעוד השני נכנס לחור שנוצר במרכז ההתקפה.

אולם, אחרי האסון בסאן מאמס, קובאלה לעולם לא היה אותו הדבר. הוא איבד ממהירותו, והחליט לשחק עמוק יותר, כעת בתפקיד המארגן, משתמש בטכניקה המדהימה שלו ומשתעשע לו, אולי יותר מדי, עם החזקת הכדור, מעכב את השער של היריבה.

במועדון כה דו-קוטבי כמו בארסה, תשומת הלב תמיד נודדת ממוקד אחד למשנהו. סמיטייר החתים שורה של דמויות, שאף אחד מהם לא מצליח להגיע לקצב המתאים או למספר התארים המתאים. מנגד, הנשיא מירו סאנס ממקד את התוכניות לבניית הקולוסאום החדש, מיזם בממדים כמעט פרעוניים.

נולד קונספט מעניין, דה-קובאליזציה, או במילים אחרות, איך להפוך את הקבוצה לפחות תלויה בכוכב הבלתי מעורער שלה, המגדלור של יתר שחקני הסגל. הרבה מאמנים נכשלו עד שהגיע הלניו הררה, אדם שהצליח בקבוצות צנועות כמו ואיאדוליד, אתלטיקו מדריד וסביליה. הררה אולי היה המאמן הראשון שמיקד את אור הזרקורים על עצמו. הוא יישם לא מעט פסיכולוגיה בעבודתו, ובהינתן אופיו הדומיננטי, קיבל אישור לעשות פחות או יותר ככל העולה על רוחו.

מהרגע הראשון היו קונפליקטים בין קובאלה והררה. הררה רצה לבנות את הקבוצה סביב משחק ההגנה על שערו של ראמלייטס, לשלש את שכרם של שחקני ההגנה, שעד כה היו שחקני משנה בלבד, רובם נערים מקומיים שהפכו לשומרי ראש. קובאלה, לצד צ’יבור וקוצ’יש – שני חברים שעזר להציל אחרי הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956 – תמיד הכריז על עצמו כתומך נלהב של מיצוי הכישרון, של לשחק כדורגל טהור עם שערים רבים, פחות דגש על אסטרטגיה, אפילו שהוא הבין שהררה הוא חתיכת שמרן.

לקובאלה היו הרבה טיעונים: בוא נגרום ללואיסיטו סוארס, אולי הקשר הטוב בהיסטוריה עד אותה נקודה, להניע את הכדור לעבר המבקיעים כמו אאולוחיו מרטינס ואבריסטו, הקיצוניים והקשרים האיכותיים כמו ויז’וורדה וטחדה או ההונגרים עצמם. עם מערכת הכוכבים הזו בחלק הקדמי של המגרש, בוא ניתן ליריבות לדאוג.

מתחת לעימות הגלוי נמצאת שכבה נוספת שנשמרת בסוד גם היום: יש טיעונים שקובאלה היה ספורטאי נקי, בעוד הררה היה מהסוג שמאמין שהכול הולך. היו שמועות על תרמוסים עם קפה “מחוזק” בחומרים ממריצים ואמפטמינים. קובאלה סירב לשתות מהקפה הזה, מה שלא מצא חן בעיני חבריו הנאמנים של המאמן. באותם ימים, המושג “שימוש בחומרים אסורים” לא הוטבע אפילו, לא היה קרוב גם.

הררה, שהתמודד עם התסיסה שהחלה בחדר ההלבשה העמוס כוכבים, כיוון לרוטציה בהתקפה והגביל את הופעותיו של קובאלה למשחקי בית בלבד. מחוץ לבית הוא זימן את ריבלייס, שחקן ורסטילי בעל סיבולת גבוהה, שהיה יכול לכסות את השטחים שקובאלה לרוב לא טרח להתקרב אליהם.

במקביל, מצאו עצמם האוהדים בקרב בין ה”סואריסטס” ל”קובאליסטס”, ויכוח וירטואלי לחלוטין. כשקובאלה רק ראה לראשונה את סוארס בן ה-17, שעשה את צעדיו הראשונים עם דפורטיבו, הוא תמך בהחתמתו. סוארס היה אדריכל יוצא דופן שהיה מומחה לביצוע משימות שכמעט מנוגדות לגמרי לרוחו של קובאלה. השניים היו כמו ביצה ואגוז במובנים של סגנון ותפקוד על המגרש. הם היו חברים, וההונגרי אף שימש מנטור לספרדי, פרט שסוארס תמיד הזכיר. סוארס ראה בקובאלה השתקפות של איך הוא צריך להיות כמקצוען, גם אם קובאלה בקושי דאג לעצמו.

קובאלה היה חיית לילה, וכשהוא הלך לבלות עם חבריו, הם בילו חזק שעות ארוכות. שנים מאוחר יותר, המסז’יסט אנחל מור חשף את התרופות שלו להנגאוברים החזקים של הכוכב כשהגיע לחדר ההלבשה: אנחל נתן לו מסאז’ זריז, זרק אותו למקלחות קרות, נתן לו קפה עם מלח והעמיד אותו ברמה הפיזית המינימלית כדי לתפקד על המגרש.

הגוף של קובאלה היה יכול לסבול הכול. במשחקי ידידות אחרי התהוללות, הוא תמיד היה מנסה לסכם עם המאמן: “אני מבקיע צמד והולך הביתה.” אומר ומבצע.

לכל תושב ברצלונה מהתקופה יש אנקדוטה לגבי קובאלה וחיי הלילה. חלק פשוט לא יאמנו. אחרים אמנם נראים כמו התוצר של דמיון פורה במיוחד, אך התגלו כאמת למרות ההילה של הסודיות שהטיל המועדון, שהיה מודע שהגאון ההונגרי קצת לקח את החיים בהגזמה. במשך העשור, כמה חוקרים פרטיים בעיר ברצלונה הרוויחו משכורת נאה מבארסה על כך שדיווחו להם את הפרטים בחיי ההפקרות של הכוכב.

מאז הגעתה של אשתו, כלכלת הבית הפכה לחלק מהסכם: האישה מנהלת את המשכורת וההכנסות, בעוד השחקן דואג למלא את כיסיהם בבונוסים ושאר הכנסות שיאפשרו לו לעמוד בקצב הגבוה של חייו. קובאלה הוא ילד גדול, הוא כמו כיכר לחם גדולה שכולם רוצים חתיכה ממנה, החל מהפליטים ההונגרים שהופיעו בפתח ביתו ועד הקבצנים והמגוון הרחב של הנבלים שכאילו יצאו ממיטב הספרות הקלאסית.

קלוב דה פוטבול ברסלונה (כפי שהמועדון נקרא בשל הנהלים שהנחיל השלטון של פרנקו) בדיוק סיים השקעה של 288 פסטות בבניית האצטדיון החדש, שמחירו המקורי היה בכלל 90 מיליון כשהטיוטות נכתבו. ענן אפל של פשיטת רגל מתחיל לרחף מעל המועדון, שלא הצליח למכור את האצטדיון הישן לס קורטס – תקוע עם ניירת שמעכבת את המכירה במשך שנים – והוא קורבן של עוד כמה טעויות אסטרטגיות.

למשל, בארסה התעלמה מההזמנה לקחת חלק בארגון גביע אירופה הנפלא, הצעה שהגיעה מהעיתונאי קרלוס פרדו, והעדיפה לשחק בגביע הלטיני שחלף זמנו.

במדריד, רימונדו ספורטה קפץ על ההזמנות, והתוצאות ידועות. החל מ-1953, עם החתמתו הלא כשרה של די סטפאנו, הפכה ריאל מדריד למעצמה רצינית. זו יריבות עם שורשים פוליטיים עמוקים מאוד, שמאפילה על המקומית עם אספניול, הקבוצה עמה נלחמה בארסה במשך כל החצי הראשון של המאה ה-20.

עם הררה כמאמן הגיע השינוי המבוקש, ואחרי הרבה ניסיונות חסרי תועלת זה היה השער של אבריסטו שהכריע את המפגש בשלב הנוק אאוט של גביע אירופה, שהיה גדוש באירועים מעוררי מחלוקת, ובכך הביא לסוף ההגמוניה הלבנה ביבשת. בארסה היא זו שהגיעה לגמר בברן.

כמובן, אפילו מיטב הפרשנים לא הצליחו לחזות את בית הקלפים שיתרסק בקול רם כל כך. הבלאוגרנה הגיעו למשחק החשוב ביותר בהיסטוריית המועדון עד אז במצב די רע. על המועדון שלטה מועצה זמנית של מנהלים, בזמן תקופה בין נשיאויות, שמכרה את לואיס סוארס לאינטר (אליה הגיע הררה, שכבר נטש את הספינה השוקעת) בתמורה ל-25 מיליון פסטות. התירוץ? תשלום החובות שנוצרו בשל בניית האצטדיון. החלק הסוריאליסטי היה שהנשיא החדש, אנריק לאודט, הוציא 20 מיליון מהרווח הזה על החתמת 15 שחקנים שלא חידשו במידה הנחוצה את הסגל המזדקן, כשזה היה ברור שסוארס, שהיה בן 24 בלבד, היה צריך להיות לב הקבוצה בשנות ה-60.

שנית, המאמן דאז ליוביסה ברוצ’יץ’ פוטר ואת מקומו בספסל תפס אנריקה אוריסאולה. כמה ימים לפני הגמר, שכנע ובאלה את המאמן שייתן לו לשחק בהרכב. הטיעון שהוא השתמש בו היה שהמוניטין שלו כשחקן גדול ימשוך את תשומת הלב של בנפיקה אליו וישאיר יותר שטח לחבריו לקבוצה. באותם ימים סבל קובאלה מפריצת דיסק והוא שיחק כשכל המותניים שלו חבושים לגמרי. הוא בקושי זז, ולהצבה שלו כשחקן לא התייחסו באותו זמן, אבל זה נחשף בהמשך אחרי שאושר על ידי אנשים שקרובים לשחקן.

המשחק היה רווי בביש מזל. רמאלייטס נכשל טוטאלית בשניים משלושת השערים של הפורטוגלים, והוא החליט לפרוש אחרי המפלה בברן. קובאלה הלך בעקבותיו בדרך מעניינת. בהיותו בן 34, ביקש ממנו המועדון לנהל את אקדמיית הכדורגל החדשה, סוג של אב טיפוס של הלה מאסיה, וכן להיות המאמן המחליף בעונה הבאה במידה והמאמן המקורי מפוטר. ארבעה ימים לאחר מכן שינה המועדון את ההסכם ואף מינה את קובאלה כאחראי על הקבוצה.

הוא לא אומר דבר, אבל הוא יודע שאימון חבריו הקודמים לקבוצה, הוותיקים והצעירים כאחד, ללא הכישרון והניסיון הנדרשים, כנראה לא יסתיים היטב. זה התחיל טוב עבורו, אבל לאחר ההדחה מהגביע פוטר. הוא ביקש לחזור לאקדמיה, אבל לאודט כבר סגר אותה מסיבות תקציביות.

כמעט בן 36 ואחרי שכמעט החלים לחלוטין מהבעיות הפיזיות, הוא ביקש מהנשיא לחזור לדשא. לאודט דחה את ההצעה וקובאלה נותר בידיים ריקות, מרגיש נבגד על ידי הממונים עליו לא פעם, לא פעמיים אלא שלוש פעמים.

הוא החליט לחזור לשחק, בתנאי אחד: הוא יישאר עם משפחתו בברצלונה, העיר בה קובאלה נטע שורשים עמוקים. אספניול פתחה בפניו את שעריה וקובאלה ביקש מהם שישחק עבורם כחובבן. הנהלים בספורט אסרו זאת, אז קובאלה קיבל סכום סמלי של 500 פסטות בחודש, סכום אותו תכנן לתרום לצדקה.

קובאלה, כמו לאחר מינויו למאמן ברצלונה, לא מדבר, לא מסביר את סיבותיו מחשש שלא יובן כהלכה, ורבים ממעריציו הגיבו בזעם על החלטתו לשחק באספניול. זו נחשבת הבגידה הגדולה ביותר מאז יהודה איש קריות, או כמעט. כשקובאלה הגיע עם אספניול לקאמפ נואו, חברו ססאר מורה לוורז’ס להיצמד לקובאלה, כי כנראה היה משוכנע שזמנו של האגדה לא חלף עדיין. בארסה ניצחה 4-0 וקבלת הפנים לכוכבה לשעבר הייתה קשה – שרקו לו ללא הרף. הוא המשיך עונה נוספת בסאריה כמאמן, והוא החתים את חברו די סטפאנו, שגם הוא עזב את הצ’מרטין אחרי סכסוך כלשהו. להתמודד עם אגדות דועכות זה לא עסק קל.

סיקור של 12 השנים האלה בבארסה מותיר תמונה של שחקן מפורסם ששיחק בכל מגוון התפקידים והמחזות. קובאלה בקומדיה ובטרגדיה, תמיד נאהב על ידי סובביו, אולי קצת נאיבי מדי בלבביות שלו, מסור למועדון ולאנשיו, נענש על ידי כוחות הגורל עם כל הפציעות האלה שמנעו ממנו לשחק ברמה הגבוהה ביותר למשך זמן ארוך. קובאלה היה בשיאו בבארסה רק בשלוש שנותיו הראשונות שם, כשמצבו הפיזי היה ללא פגע.

קובאלה היה מהפכן. סיפורו הוא הוכחה לכך שברצלונה, ובמבט כללי יותר גם הכדורגל הספרדי, מבטלים את הלקחים שניתן להפיק מהאבולוציה שלו, מתעלמים מהזיכרון ההיסטורי שממנו אפשר למצות כל כך הרבה. מעטים מאוד יודעים ומכירים בהווה בכך שקובאלה ראוי לתפקיד של איש החזון שפתח עידן חדש, ולא רק די סטפאנו, גאון נוסף שינה את האופי והגורל של מוסד הכדורגל.

עם קובאלה הגיעו לברצלונה זמנים מודרניים. הוא היה סוג של פיקאסו בתחומו. הוא ודי סטפאנו היו חברים, שניהם מהפכנים שאפשר להשוות ביניהם ברמה הפילוסופית. אם קובאלה הוא חלוץ במודל המתפתח של ברצלונה, די סטפאנו גם ראוי להכרה בהשראה שנתן לריאל מדריד, האווירה הזו שאי אפשר לוותר בשום מצב, משהו שעדיין בא לידי ביטוי גם היום, בקאמבקים המאוחרים, כשכל הברנבאו רועם וגועש.

אבל באמת, הכול כתוב בהיסטוריה. זה מספיק להסיק מכך כשנוח כדי ללמוד לקחים ולהעניק הערכה.

מערכת בארסה מאניה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023