ככה זה נגמר בעונה שעברה. זה היה המשחק הראשון בטורינו, אלה לא חגיגות השער השלישי אפילו ואחרי המהפך על פ.ס.ז’ היו שהאמינו שאפשר לעבור גם את זה בגומלין, אבל עדיין – ככה זה התחיל ונגמר. אני דווקא כן מאלו שתוהים מה היה קורה אם סרג’י בוסקטס לא היה מושעה ופותח במשחק הארור ההוא בטורינו, ולא היינו הולכים לאיבוד בים של מאת’ייה, גומש ומסצ’ראנו ששיאו נותר הרחק מאחוריו. אבל כנראה שדברים קורים בצורה מסוימת ולא יכולים לקרות אחרת וכך, למרות כל מיני טרולים טיפשים שעוד העזו להתלונן על הגרלה “קלה” לבארסה מול יובה, בארסה לא הייתה טובה מספיק בשביל לכבוש מול סגנית אלופת אירופה במשך 180 דקות והודחה ברבע הגמר בצורה די מעציבה אך בו בזמן מעצימה.
מעציבה, כי מעטים המקרים בו הנהלת מועדון כמעט לבדה אחראית לכל כך הרבה הרס בקבוצה שלה, יותר מאשר השחקנים על המגרש או המאמן. לא – ההנהלה. מעצימה? בהחלט, כי הלב של השחקנים בהחלט היה שם וגם ברגעים הכי קשים, כשקהל התיירים הפנה את גבו, כשקבוצות לא נרתעו עוד וכשמאחוריו הייתה את אותה הנהלה שנראה כי מחבלת במטרות הקבוצה יותר מאשר תורמת להן, עלו ערב ערב על כר הדשא ועשו כל מה שהם יכולים ובאותה השיטה שקבוצות כבר כל כך מכירות, לומדות ומתכוננות מולה כמו מול אף קבוצה אחרת בעולם. הידיים והרגליים נראו לעתים כבולות בשלשלאות, אבל הלב הוא זה שניצח את פ.ס.ז’ נתן לבארסה להיות הקבוצה היחידה שעוברת את שמינית הגמר ברצף כבר מעל עשור.
אנחנו רק יכולים לקוות שהדברם יקרו אחרת. גם במחיר של המשך הנהלת הנחשים, שום דבר לא יכול לגרום לנו לרצות לראות את בארסה ואת ליאו מסי, עדיין בשיאו, לא מצליחים. ויסקה בארסה.
אז הנה לו מחר ערב סמלי מאוד מגיע: איפה שהדרך נעצרה בפעם קודמת, שם היא הפעם מתחילה. יובנטוס בקאמפ נואו. בארסה אמנם ניצחה את יובה במשחק ההכנה הראשון של בארסה הקיץ (צמד נהדר של ניימאר, למי ששכח) ולמרות שהפסידה במשחק הסופרקאפ האיטלקי נגד לאציו (2-3), יובה פתחה את העונה בסריה א’ נהדר עם 3 ניצחונות בהם כבשה 10 שערים (!) וחטפה רק 2.
יובה ביצעה רכישות יחסית משמעותיות הקיץ: הובדס ודגלאס קוסטה הגיעו מגרמניה משאלקה ובאיירן בהתאמה, שצ’זני השוער הפולני הגיע מארסנל כמחליף של בופון, בלייז מאטוידי הגיע מפ.ס.ז’ תמורת 30 מיליון יורו במצטבר והקיצוני פדריקו ברנרדסקי הוא הרכישה היקרה ביותר של הגברת הזקנה העונה כשהגיע מפיורנטינה תמורת קרוב ל-40 מיליון יורו. בגזרת העזיבות, נוכל להוריד לעצמנו כאב ראש אחד ענק לקראת המפגש מחר בידיעה שלאונרדו בונוצ’י הבלם שבאמת הצטיין עונה שעברה, עזב למילאן. גם דני אלבס שלנו, מריו למינה ופאולו דה צ’גליה אינם במועדון עוד.
במשחק הפתיחה הביסה את קליארי 3-0 (מנדזוקיץ’, דיבאלה, היגוואין), לאחר מכן יצאה לגנואה למשחק מדהים שהתחיל בשוק מוחלט עם 2-0 למארחים כבר אחרי 7 דקות (!!) מעצמי של מיראלם פיאניץ’ ועוד פנדל, שוויון שהאלופה השיגה כבר בתום המחצית ומהפך במחצית השניה, 4-2 בסיום (שלושער לדיבאלה, שער המהפך של קוודראדו). במחזור האחרון חזרה יובה הביתה והשיגה עוד ניצחון קליל, הפעם על קייבו (עצמי, היגוואין, דיבאלה).
יובה בפורמה מדהימה ושימו לב שלפאולו דיבאלה יש העונה כבר 7 שערים ב-4 משחקים (5 שערים בליגה, כבש צמד לפני כן בהפסד 2-3 בסופרקאפ). מטורף. המאניטה מול אספניול הייתה תענוג, אבל בארסה עדיין בבלאגן טקטי ומשחק מול יובנטוס, גם בקאמפ נואו, הוא אתגר שלא ברור כיצד ניגשים אליו בלי להתייחס לבעיות מהפעם הקודמת.
עם זאת, הדבר היחיד שאפשר לקחת כאן לטובה זו העובדה שיובנטוס מגיעה לקאמפ נואו בסגל חסר מאוד: בלי ה-עוגן בהגנה קייליני, חדירה, מרקיזיו, הובדס, קוודראדו המושעה שחגג על מאת’ייה ועלינו נון-סטופ ולבסוף, אחד שאישית אשמח לא לראותו בקאמפ נואו לאחר צמד משחקים מלוכלך משהו מולנו – מריו מנדזוקיץ’ הפצוע.
מעניין יהיה לראות את גישתו של ואלוורדה למחר, האם יילך על הדרך הישנה והטובה או שינסה להכניס אלמנטים חדשים, כמו להשתמש יותר בפאוליניו ולנסות לעשות משהו שלא עבד לאף מאמן עד כה – לגרום למערך של קשר פיזי נוסף ליד בוסקטס לעבוד. מה שבטוח שעבור משחק כזה נזדקק לאיש אחד ביכולת שיא ואני לא מדבר על מספר 10 אלא על סרג’י בוסקטס. ליובה עדיין כלים רבים כמו ברנרדסקי, מאטוידי, קוסטה, פיאניץ’, דיבאלה וכן גם היגוואין, לעשות לנו בעיות רציניות בהגנה ואנו נצטרך איכשהו להתמודד. זאת לא אספניול.
לסגל הברסאי לא נכנסו פאקו אלקאסר (דלקת בקיבה), ראפיניה שעדיין פצוע וכמו כן, טוראן, ורמאלן, דין ואלייש וידאל (שלא מובן מדוע דווקא הוא בחוץ). כל השאר בפנים.
במפגשי העבר:
~ חוסה רמון אלשנקו בחילוף מחוות עם הקפטן אנטוניו קבריני, מרץ 1986 ~
היסטוריה ארוכה ועשירה ביותר לבארסה ויובנטוס אשר הולכת הולכת כמעט יובל אחורנית ומטפסת לה עד היום וביותר ממפעל אירופי אחד. המפגשים הקרובים יהיו מפגשים 11 ו-12 במספר בין השתיים בכל המסגרות, השמיני והתשיעי בליגת האלופות.
71\1970: גביע ערי הירידים; שלב 32 האחרונות: בארסה מארחת בסוף אוקטובר של 1970 את הגברת הזקנה לשלב 32 האחרונות של גביע ערי הירידים. הייתה זו העונה האחרונה של מפעל זה לפני שהפך בעצם להיות גביע UEFA. בארסה, שזכתה 3 פעמים בגביע, מארחת את יובה בקאמפ נואו למשחק הראשון. אבל בארסה של ריפה ורשאק לא מספיק טובה מול יובה שבשורותיה משחק… פביו קאפלו. האלר ובאטגה כובשים ראשונים, מרסיאל רק מצמק רבע שעה לסיום וזה הפסד ביתי מעציב. הגומלין לא החזיק בתוכו תקווה רבה, באטגה וקאפלו בעצמו כבשו תוך 20 דקות, לואיס פוז’ול מצמק 7 דקות לסיום. יובה המשיכה להגיע לגמר ולהפסידו ללידס יונייטד.
86\1985: ליגת האלופות; רבע הגמר: צמד מפגשים מרתק עמד לקחת חלק ברבע הגמר הזה, בין בארסה שלא ראתה גמר אלופות כבר חצי יובל מאז ההפסד מול בנפיקה, לבין מי אם לא אלופת אירופה עצמה יובנטוס, שניצחה בגמר של 85’ את ליברפול עם שער של כעת-נשיא UEFA ועדיין-אגדה גדולה ביובנטוס, מישל פלאטיני. בארסה אירחה בתחילת מרץ של 86’ את האלופה שבשורותיה תמצאו לא רק את פלאטיני אלא גם את מיכאל לאודרופ כמובן, ש”בילה” כמה שנים מוזרות ביובנטוס, זכה בכמה תארים ומיד לאחר מכן עבר לבארסה והשאר היסטוריה. המשחק עצמו היה שקול, מרתק ועם זאת משמים מאוד. אבל, 81 דקות לקחו לחוליו אלברטו לכבוש שער מיוחל שניצח את המשחק בקאמפ נואו וקידם יפה את הגומלין: בטורינו, כבש סטיב ארצ’יבלד לאחר 30 דקות בלבד. מישל פלאטיני הצליח להשוות עם הירידה להפסקה מה שהפך את המחצית השניה למתוחה ביותר. זה לא עזר הרבה לגברת הזקנה ובארסה הדיחה את האלופה, המשיכה לחצי גמר מטורף מול גטבורג שם חזרה מפיגור 3 שערים וניצחה בפנדלים, לבסוף הגיעה עד הגמר מול סטאווה בוקרשט שם לא הצליחה לכבוש מול 11 המקומיים של הרומנים והובסה 2-0 בפנדלים אומללים. זה היה צריך להיות הראשון של בארסה, אבל פיצ’י אלונסו שכבש שלושער מדהים מול גטבורג, סופסל בגמר ונכנס רק בהארכה…
91\1990: גביע המחזיקות; חצי הגמר: בארסה ויובה נפגשו שוב ב-10 לאפריל בקאמפ נואו והפעם במפגש היחיד במסגרת גביע המחזיקות. שתי עונות קודם לכן בארסה זכתה בגביע הזה ע”ח סמפדוריה בגמר, הפעם סמפדוריה הייתה האלופה ובארסה ראתה את הגמר מולה. היא ראתה מולה הפעם גם את מיכאל לאודרופ, הפעם באזולגראנה. עם זאת, זה לא התחיל טוב עם שער מוקדם של פיירלואיג’י קזיראגי (היום עוזר מאמן בקליארי) אחרי בלבול איום ונורא בין אלברטו פרר לזוביזארטה. אבל הפעם זו הדרים טים של קרויף שחזרו בגדול במחצית השניה. סטויצ’קוב בצמד מהסרטים (תראו את התנועה בשערו השני) וגולאסו של סלינאס (מיקום זוועתי של סטפאנו טאקוני) קובעים 3-1 אדיר בבית. הגומלין בדלה אלפי היה קשה אך נגמר רק ב-1-0 של רוברטו באג’ו. בארסה המשיכה לגמר שובר לב מול היונייטד. לא נורא, זו לא הייתה זכייתנו האחרונה במפעל הזה – עונה אחר כך נזכה אפילו בתואר יותר נחשק (שוב ע”ח סמפדוריה)…
03\2002: ליגת האלופות; רבע הגמר: בארסה של אנטיץ’ הייתה, בלי להעליב, הסחלע, השאריות של קבוצה נהדרת שגם זכתה בכמה תארים בסוף המילניום. ועדיין עם אוברמארס, קלייברט, הארנבון הבוגדנון סביולה או אפילו ריקלמה, זאת לא יובנטוס מודל תחילת העשור הקודם. הנסיך דל פיירו, דוידס, נדבד, זמברוטה, צ’ירו פררה ועם בופון בשער? המפגש הכפול הזה ברבע הגמר הרגיש יותר כמו חצי גמר 2008 מול היונייטד – אחת מבין השתיים פחות הייתה שייכת למעמד. אבל זה לא בא לידי ביטוי במשחק הראשון, אז פאולו מונטרו כבש אך בארסה הצליחה להשוות בעזרת סביולה ולסיים ב-1-1 אופטימי בטורינו. בבית, אז בניגוד למשחק הראשון גם לואיס אנריקה הקפטן פתח, שוב כבשה יובה ראשונה במחצית השניה עם שער פנטסטי של פבל נדבד האגדי. צ’אבי הצליח להשוות בכל זאת והמשחק עבר להארכה אמנם לאחר שלבארסה הגיעו בבירור שני פנדלים שהיא לא קיבלה. אבל מול יובה עם אדגר דוידס שהורחק, דברים אמורים היו ללכת אולי אחרת. ואז כאמור זה הגיע, הגבהה של אלסנדרו בירינדלי אל רגליו של מרסלו סלאייטה 6 דקות לסיום ההארכה. ועולמנו חרב. מזכיר את ההדחה מול צ’לסי ב-2012…
15\2014: ליגת האלופות; הגמר: הכל היה מוכן. האליפות כבר נלקחה בעזרת השער של ליאו מסי 25 דקות לסיום בויסנטה קלדרון; הקופה היה שלנו אחרי הצגה פשוט מטורפת של הפרעוש, הטריפלט זעק לשמים ובארסה שוברת השיאים של ה-MSN במיטבם, הייתה ראויה לו. היריבה, יובה, ממש לא הייתה פראיירית והראתה זאת כשהדיחה את ריאל מדריד בניגוד לשלל התחזיות, אבל הגמר, כמו הגמרים האחרונים שלנו, התחילו בשער מוקדם (אטו, פדרו שכבש בפחות מחצי שעה שלגמר זה נחשב מוקדם) וזה הגיע לאחר מהלך אדיר של ניימאר ואינייסטה שנגמר ברגליו של ראקיטיץ’ ופנימה. אלברו מוראטה, אותו אחד שהדיח את ריאל מדריד וכעת לא מקבל בה קרדיט, איזן את התוצאה גם מולנו במחצית השניה אך לזמן קצר מאוד עד השער הקילרי של לואיס סוארס והריצה ליציעים על רקע סמל הקבוצה בענק. בארסה המשיכה ללחוץ וללחוץ ויובה לא ויתרה, אבל זה נחתם בשער של ניימאר בתוספת הזמן ואושר גדול לכולנו – זה היה יום ההולדת הכי טוב בחיי מן הסתם.
17\2016: ליגת האלופות, רבע הגמר: כתבתי על כך כבר למעלה אך מיותר להוסיף. הרמונטדה הבלתי נשכחת מול פ.ס.ז’ הייתה שווה הכל, אבל גבתה מחיר מאוד כבד – סרג’י בוסקטס נשאר מחוץ למשחק הראשון מול יובנטוס בחוץ, ולא נראה לאף אחד מאיתנו, אני די בטוח, שללואיס אנריקה היה מעולם איזשהו קצה של מושג לגבי איך להתמודד עם חסרון שכזה מול אותה יובנטוס. אז הוא פתח עם חאבייר מסצ’ראנו, התחליף ההגיוני היחיד שפשוט לא יכל מול הדורסנות שהגברת הזקנה הראיתה, אבל הכישלון הגיע בעיקר ממקום אחר – ז’רמי מאת’ייה הכושל שהיה לאחד השחקנים הכי פחות ראויים לפתוח במשחק כלשהו, let alone רבע גמר פאקינג אלופות, פותח מול יובה וסוחב על עצמו יותר משער חובה אחד. פאולו דיבאלה חגג עלינו צמד וקייליני נגח את השלישי, הסיפור נסגר כבר ב-90 הדקות הראשונות ביובה סטדיום. קשה להיזכר בזה עכשיו אבל לקראת הגומלין האמונה הייתה יחסית גדולה רק בזכות הנס מול פריז, אבל צמד המשחקים מול יובה מעולם לא נראה היה כמו אגדה ואם לפ.ס.ז’ היה בונוצ’י וקייליני, גם לרבע הגמר לא היינו מגיעים. 0-0 משמים בלי הרבה מתח בקאמפ נואו, זה נהיה קשה ומאכזב יותר גם כשראינו את המשך העונה של יובה אחרינו וכיצד הסתיימה.
ובסך הכל, המאזן מול יובנטוס לא נע לטובתנו עם 5 הפסדים, 2 ניצחונות ו-3 תוצאות תיקו (10 מפגשים בסך הכל). מאזן השערים שלישי ועומד על 13-9 לאיטלקים.
שיהיה לנו בהצלחה.
