לקראת שמינית גמר האלופות נגד צ’לסי

בארסה בצומת דרכים, אותה צומת שמפחידה כל קבוצה שפותחת את עונתה בצורה אידאלית כפי שעשתה בארסה העונה. הפתיחה הזו ממשיכה וממשיכה כך שהאפשרויות שעומדות בפנינו היא ליפול מהרגליים סטייל 15-16 ואולי לחגוג דאבל מקומי מתוק, או לדעת לשמור על הכוחות, להתנהל בצורה זהירה ועם קצת מזל להצליח יותר. הרעב שם וגם היכולת והרי זה מכוון כנראה לצוות המקצועי. ארנסטו ואלוורדה עושה הכל בשביל האופציה השניה ואולי לכן היכולת הירודה מול אייבאר ומול צ’לסי הפוקוס יחזור, אם כי הימצאותן של ספקולציות כאלה לא מעודדות. למרות זאת, בטחו במאמן שלכם ובדרכו ליצור עבורנו קבוצה שיצא לנו פחות לראות ולחוות – קבוצה עם חוסן מנטלי מרשים, הרבה ניסיון וסבלנות. אחר כך ההתנפלות על היריבה.

אז על היריבה, על הקרב, אין יותר מדי מה להרחיב. לאלו שלא עוקבים אחר צ’לסי או חיים מתחת לסלע, ביום שלישי הקרוב לא נראה את פטר צ’ך, ג’ון טרי, למפארד, אפילו לא את דרוגבה. גם ראמירס או פרננדו טורס לא יהיו שם “להרוס” לנו. אבל זו עדיין זוהי אלופת אנגליה המכהנת (והיוצאת, מאוד יוצאת) שבנתה לעצמה מסורת ואופי ותשתמש בהם. זו צ’לסי שחוותה קשיים רבים מאוד מאז השלד המוצלח שלה שכולנו מכירים נעלם והוחלף בשמות אחרים שעל פניו, נראה כי מעטים מהם נמצאים זמן מספיק במועדון בכדי לשמש כמנהיגים שצ’לסי באמת צריכה וזקוקה לה – ושהיו בשפע בעבר. האם זה ישפיע על סיכוייה מול בארסה, שהיא עצמה צריכה להיבחן יותר מול קבוצות כללו ולהסיר כל ספק על היכולת להתמודד איתן. זה להיות או לחדול בכל דרך מול קבוצה שהמשחקים מולה הם מהקשים ביותר שידענו, קבוצה שגם אם היא בבעיות, היא מסוגלת לעשות לנו בעיות. ויש בעיות: אנטוניו קונטה לא מרוצה מהתנהלות המועדון, אלברו מוראטה לא מספק את המספרים שצופה לספק, מרכז המגרש ללא נמאניה מאטיץ’ שעבר ליונייטד הוא מרכז מגרש בעייתי יותר.

צ’לסי כעת אמנם במגמת התאוששות עם 2 הניצחונות האחרונים, מה שמחזיר אותנו לנקודה הראשית: צומת דרך. אין פייבוריטית במשחק הזה אך מה שכן, לבארסה יש את האפשרות והיכולת להתמודד טוב יותר עם צ’לסי הנוכחית ואם לא תתמודד, הרי שתהיה זו צ’לסי שתשתמש בכך כמקפצה לחזור לטופ בעונה שלה. ואנו זקוקים לה לבארסה כאן, כמהים. נהיה שם בקרוב מאוד בלב בלאוגראנה שלם ולא נרפה. ויסקה בארסה!

מלבד נלסון סמדו המושעה וקוטיניו שלא יכול לשחק באלופות העונה, סגל מלא יוצא ללונדון. ואלוורדה כולו תקווה, כמו כולנו, שבארסה הטעינה מצברים לקראת שמינית הגמר ובכלל לקראת תחילתו של שלב המאני טיים בו, אם בארסה תצלח את שמינית הגמר, יעלה לה העומס עם -כנראה- 8 משחקים במרץ וגם באפריל.

~ תקוות הבלוז, מלך שערי הקבוצה וסגן המבשלים, אדן הזאר ~

סקירה מהירה שתביא אותנו עד הלום מאז פגשנו בפנסיונרים ב-2011-12: רוברטו די מתאו עשה מה שמוריניו, הידינק או סקולארי לפניו לא עשו והביא את ליגת האלופות לצד הכחול של לונדון, גם במחיר של מקום 6 בלבד בליגה. ההתדרדרות עם זאת התחילה כבר בעונה הבאה עם עזיבתם של ז’וזה בוסינגווה ודידייה דרוגבה (לצד הבאתו היוקרתית של הזאר), צ’לסי עפה כבר בשלב הבתים של ליגת האלופות ובשלהי הדחתה די מתאו פוטר כאשר במקומו מגיע רפא בניטז לתפקיד זמני. צ’לסי עדיין כשלה מלזכות בכל תואר מקומי אך כן זכתה בליגה האירופית וסיימה שלישית בליגה. בעונת 13-14 בעוד אנחנו נפטרנו ממוריניו במדריד, צ’לסי החזירה אליה את ה”מיוחד” בתקווה שייצב את הבלוז בפסגה שנית. ובכן, בהחלט היה שיפור כאשר צ’לסי סיימה שלישית בליגה, נכשלה בגביעים המקומיים אך הגיע לחצי גמר ליגת האלופות שם הודחה מול אתלטיקו. בעונת 14-15 מוריניו כבר החזיר את השליטה המקומית לחניכיו ועם ההחתמות הנוצצות של ססק פברגאס, דייגו קוסטה, פליפה לואיס וכן דיידה דרוגבה שבגיל 35 הגיע לעונה אחת נוספת עם קבוצתו הכנראה נצחית, צ’לסי זכתה באליפות ראשונה מאז 2010 וכן בגביע הליגה, אם כי באלופות נכשלה בשמינית הגמר מול פ.ס.ז’. עונת 15-16 הייתה העונה הגרועה ביותר של צ’לסי מאז בואו של רומן אברמוביץ’. הרכישות של צ’לסי היו בינוניות והסגל הקיים לא תפקד. עד אמצע דצמבר צ’לסי הפסידה 9 פעמים כבר והייתה 2 מקומות מעל הקו האדום, בנקודה זו מוריניו פוטר (ומעדיף לומר שהתפטר) וכמו ב-08-09, חוס הידינק נקרא למשימה. צ’לסי סיימה עשירית בליגה ללא כל תואר, בליגת האלופות נכשלה שוב בשמינית הגמר ושוב (!) נגד פ.ס.ז’. בעונה שעברה העניינים התייצבו עם בואו של אנטוניו קונטה, הביאנקונרי האגדי.

~ החלק הבא נעשה בסיוע עמוד האוהדים הישראלי של צ’לסי בארץ, תודה רבה לכם! ~

אנטוניו קונטה הוא אגדה איטלקית שזכה ב-5 אליפויות עם יובה, בגביע וופ”א אחד וליגת האלופות בעונת 95-96. כמאמן זכה בעוד 3 אליפויות עם יובנטוס ועם נבחרת איטליה הגיע לרבע גמר היורו לפני שעזב בטענה שהיה מוכרח לחזור אל סגנון כדורגל המועדונים. קונטה אמנם הגיע לצ’לסי אך אם היה זה תלוי בו, כנראה היה נשאר ביובנטוס שם הרים קבוצה ווינרית ששולטת בלי מאמצים כבירים בסריה א’ אך לא מצליחה להגיע עד הסוף באירופה. קונטה עזב מאחר ומדיניות הרכש של הנהלת יובה לא שירתה היטב את האינטרסים שלו והוא לא ראה דרך לקדם את קבוצתו. מעניין מה היה קורה עם קונטה על הקווים מולנו בגמר בברלין. בכל מקרה, על פניו ודגש על ה-‘על פניו’ – בצ’לסי קונטה כן ראה את הפוטנציאל להרים קבוצה ששקעה במגוון צרות ושחקניה היו זקוקים ליציבות.

אז העונה שעברה, ללא כל מפעלים אירופיים עבורה, אמורה הייתה להיות עונת התאוששות והתפתחות לצ’לסי. היא רכשה את נ’גולו קאנטה המוכשר שאז, “בזה הרגע” לקח אליפות היסטורית עם לסטר בכושר שיא וכאחד מהקשרים האחוריים הטובים באירופה. צ’לסי שילמה עליו סכום של 32 מיליון פאונד שכעת היו מקבלים לידם את המילה “בלבד”, מספריו לעונת 16-17 היו יותר ממרשימים עד כדי כך ש… דיברו עליהם, כפי שידברו על סך שעריו ובישוליו של קראק כזה או אחר. צ’לסי עוד הביאה את מרקוס אלונסו המגן השמאלי המדרידיסטה מפיורנטינה ואף החזירה את דוד לואיז שעזב את צ’לסי, קיבל השחלה מסוארס במדי פ.ס.ז’ ושב לו ללונדון. צ’לסי מכרה את מוחמד סלאח לליברפול עד כי כמעט שכחנו שהיה שייך לה, אבל זה לא הפריע לקונטה לתת עונת אליפות נהדרת ודומיננטית עם הפנים לשיבה לליגת האלופות.

רכישותיה של צ’לסי העונה כוללות את ווילי קבאז’רו כמחליף של קורטואה, בקאיוקו המוכשר שאמור להיות מצוות עם קאנטה, רודיגר של רומא, זפאקוסטה של טורינו, דרינקווטר של לסטר ואלברו מוראטה שרכישתו הזיקה יותר לריאל מדריד, מסתבר, מאשר הועילה לצ’לסי. העזיבות היו גם הן לא פשוטות וכוללות את בגוביץ’ והבלם אקה לבורנמות’ (אקה כבש לא מזמן מול צ’לסי בניצחון 3-0), חואן קוודראדו שהושאל ליובנטוס וכעת נרכש על ידה, נמניה מאטיץ’ הקשר הקרואטי שעזב ליונייטד ולבסוף העזיבה המתוקשרת ביותר באנגליה של דייגו קוסטה שלא היה חלק מן הקבוצה של קונטה מלכתחילה. המחסור ברכש איכותי יותר או זה שקונטה ייחל לו, יצר על פני השטח קרע בין הנהלת המועדון לקונטה שהרגיש שאיננו יכול להתמודד עם התווספותה של ליגת האלופות, וטען בראיונות כי ההתמודדות עם כלל המפעלים באיטליה שונה באינטנסיביות מאנגליה (איך לא) ועל כן הוא זקוק לרכש.

צ’לסי של העונה היא בעייתית. אדן הזאר אמנם עם 15 כיבושים העונה ו-9 בישולים, מוראטה ו-וויליאן מוסיפים 12 ועוד 10 שערים בהתאמה, אבל נראה שיש בלאגן שלם במרכז המגרש ובהגנה הלונדונית בה אין מבוגר אחראי. מה גם שהפציעות של מוראטה פגעו בהתקפת הקבוצה קשות כאשר לא היה לצ’לסי תחליף ראוי עבורו. המשברים לא איחרו לבוא בכל המפעלים:

בליגה, העונה נפתחה בהפסד 3-2 בבית לברנלי כשצ’לסי כבר פיגרה 3-0. היא הצליחה ליצור רצפי ניצחונות אבל בתום 27 מחזורים, צ’לסי כבר עם 6 הפסדים ו-5 תוצאות תיקו. צ’לסי כשלה לא מעט במשחקים גדולים כשהפסידה בבית לסיטי, הוציאה רק תיקו מול ליברפול, שתי תוצאות תיקו מול ארסנל ועוד תיקו מול לסטר. צ’לסי אמנם ניצחה במשחקה האחרון מול ווסט ברומיץ’ בבית, אך לפני כן ניצחה פעם אחת ב-5 המחזורים הקודמים והפסידו בבושה גדולה לבורנמות’ 3-0 בבית ולווטפורד 4-1 (דאולופאו כבש ובישל) בחוץ. היא נאבקת על מקום בליגת האלופות מול טוטנהאם ומיד אחרינו תתארח באולד טראפורד, לא פחות. היא כבר הודחה גם מגביע הליגה בחצי הגמר נגד ארסנל, ובעוד חודש תפגוש את לסטר ברבע גמר הגביע האנגלי לאחר שהביסה 4-0 את האל סיטי לפני 3 ימים.

באלופות צ’לסי הייתה בינונית לא פחות ויתכן שאם הייתה פוגשת את אתלטיקו מדריד של המומנטום הנוכחי, הייתה מוצאת עצמה בליגה האירופית. אמנם נגד קרבאח ניצחה 4-0 ו-6-0 ואף ניצחה את אתלטיקו במשחק הבכורה שלה במטרופוליטנו בליגת האלופות, אבל לא הרשימה. מול רומא צ’לסי הייתה די מביכה בצמד משחקים כשבלונדון כבר איבדה יתרון של 2-0 ל-3-2 ורק במזל הזאר השווה ל-3-3, בחוץ הובסה 3-0 חד וחלק.

צ’לסי כן פעלה בשוק החורף ורכשה את אוליבייה ז’ירו של ארסנל שעשוי לשחק לצד מוראטה בליגה אך בליגת האלופות לא יכול לשחק. כמו כן רכשה את רוס בארקלי בן ה-24 מאברטון ולבסוף את אמרסון פלמיירי המגן הברזילאי מרומא. השקט שקונטה מנסה לשדר לא נראה מבטיח מדי אך יתכן ועדיין יעבוד.

קונטה יכול לשחק ב-2 מערכים שונים וזה תלוי בקבוצה. הוא ידוע במערך ה-3-4-3 שלו שעבד יותר ביובנטוס ובצ’לסי נשחק ולא עבד מספיק טוב העונה. עם הרכישות של צ’לסי העונה והצורך ברענון, עבר לשחק גם במערך 3-5-2, היותר צפוי שנראה מחר.

מילה אחרונה לגבי קורטואה הנהדר: הקבוצה ירדה ביכולת העונה אך המספרים של הבלגי כמעט ולא נפגמו – 16 משחקים ללא ספיגה אשתקד לעומת 13 כבר העונה; 172 כדורים רחוקים מדויקים בעונה שעברה לעומת 136 העונה, 68 הצלות לעומת 52, קרוב ל-30 מסירות בממוצע למשחק לעומת 22 בעונה שעברה. רק כשזה מגיע לספיגות, קורטואה כבר עומד על 23 העונה לעומת 28 בסוף העונה שעברה.

הרכב משוער (קרדיט לעמוד האוהדים הישראלי של צ’לסי):

במקרה של 3-5-2, וויליאן הנהדר שכבר יש לו העונה 10 שערים ו-10 בישולים בקבוצה לא צפוי לפתוח. במקרה של 3-4-3, יש סיכוי. בגזרת הנעדרים, רוס בארקלי לא צפוי להיות כשיר וגם כשירותו של מרקוס אלונסו מוטלת בספק, זאת נדע רק ברגע האחרון כנראה. כאמור, ההרכב למעלה לא סופי, המערך כנראה כן. היום תיערך מסיבת עיתונאים מאוד משמעותית של קונטה בה אולי נלמד יותר על מה שנראה מחר.

היסטוריית המפגשים:

~ השער שיגרום לכל אוהד בארסה באשר הוא לשאול איפה הוא היה באותו רגע? אינייסטה בשער החלומות של כולנו ~

הקבוצה שבה בארסה פגשה הכי הרבה במפעלים מחוץ לספרד (יותר גם מקבוצות ספרדיות שפגשה באותם מפעלים, לרבות ריאל מדריד) היא… מילאן (19 מפגשים), אך זה הולך להצטמצם במפגש עם היריבה הבאה שלנו בכחול מולה לבארסה יש 15 מפגשים ואלו יהיו ה-16 וה-17. עם זאת, 17 מ-19 המשחקים של בארסה עם מילאן היו בליגת האלופות (נחשו מהו האי זוגי…) ועם צ’לסי רק 12 מסך ה-15 היו באלופות כך שלצ’לסי יש עוד מרחק גדול עד שתגיע לרוסונרי. החל מהעונה, אגב, הקבוצה השלישית במספר כלל הופעותיה מולנו היא יובנטוס (13 מפגשים), אם כי בליגת האלופות לבד לפ.ס.ז’ יש יותר הופעות (10 לעומת 9 של יובה) אך לא יותר מיובה בשאר המפעלים. אבל נחזור לענייננו.

מה שמבדיל את הבלוז מן השאר זו העובדה שהמפגשים מול צ’לסי ועזבו כעת את שלל התוצאות בהם, משמשים לנו כמעין פס קול מודרני להוויה מרתקת ומרגשת של גדולתה של בארסה בעשור הקודם וכן, אפילו בעשור הנוכחי. גם בגלל שרוב מפגשינו נערכו מאמצע העשור הקודם, אבל כי צ’לסי קופצת לנו למודעות כשאנחנו נזכרים היטב בבארסה של רייקארד, בעלייתה של הפפ טים לגדולה אמיתית, כשהשם רונאלדיניו גאושו עולה, ואלדס, אינייסטה ואף מסי שעדיין לא כבש מולה (ושמו כפליים עולה). הוויה מדהימה שהדור הקודם ואולי הנוכחי יכולים להבין ולהתחבר אליה יותר.

עם זאת, עמוק מאותה הוויה מסתתרת לה היסטוריית מפגשים שחלקה היותר זכור הוא קשה מאוד, נאחסי אפשר אפילו להוסיף. מול צ’לסי בארסה ידעה לנצח וידעה לחלוף אבל כמעט (דגש ענק על כמעט) אף פעם לא הצליחה לשבור. אין ספק שבעידן הנוכחי (וזה כן הולך הרבה שנים אחרונה), צ’לסי היא הקבוצה האנגלית הקשה ביותר באופן עקבי שאנו פוגשים. או שסתם מולה קשה יותר ולכו תסבירו מדוע.

אגב, צ’לסי היא אחת מ-15 קבוצות אנגליות שבארסה פגשה רשמית (לסטר מהפרה-טמפורדה לא נחשבת) בעבר יחד עם בירמינגהאם, לונדון XI, וולבס, שפילד וודנסדיי, לידס, ליברפול, איפסוויץ’, אסטון וילה, נוטינגהאם פורסט, טוטנהאם, מנצ’סטר יונייטד, ניוקאסל, ארסנל ומנצ’סטר סיטי.

אז נתחיל?

חצי גמר גביע ערי הירידים 65-66: הורסיה המוקדמת של גביע וופ”א והליגה האירופית. בארסה עד אז זכתה כבר בתואר זה כבר פעמיים וכיכבה בגמר אחד. כאן פגשה בצ’לסי בחצי הגמר. בארסה עם המאמן המדרידיסטה לשעבר רוקה אולסן מנצחת בבית 2-0 (פוסטה, סלדואה) ומפסידה ב-2-0 בלונדון. במקום הארכה שוחק משחק שלישי ומכריע, שוב בקאמפ נואו משום מה, שם ניצחה בארסה 5-0 אדיר מצמדים של פוסטה וריפה האגדיים, סבאלה גם הוסיף אחד. בארסה המשיכה לזכייה שלישית ואחרונה בתואר עם 4-3 בשני משחקי גמר על ריאל סראגוסה.

https://www.youtube.com/watch?v=wZ7iKVZdrhg

רבע גמר ליגת האלופות 99-00: אחת הרמונטאדות הגדולות שראינו בהיסטוריה הברסאית. בארסה של ואן חאל, גם עם ריבאלדו שעבר עונות פשוט מדהימות בקבוצה באותן שנים, הייתה מרובת בעיות ושמות (הולנדיים) בינוניים. 6 העונות השחורות היו רק בתחילתן לצערנו, אבל כאן מול צ’לסי לא הרגשנו כך. ברבע הגמר ואחרי שלב בתים שני מיותר להחריד, בארסה התארחה בלונדון ובחלוף חצי שעה, בתוך 10 דקות משחק פורקה על ידי ג’יאנפרנקו זולה וצמד של טורה אנרדה פלו הנורבגי. הכל נראה היה אבוד אבל שער מצמק של יודאס פיגו נתן אז תקווה. הגומלין המדהים והמחשמל היה סיפור אחר. הייתה הרגשה ששער אחד יפתח את הסכר וכך היה בעזרת בעיטה חופשית של ריבאלדו שנכנסה לאחר פגיעת מזל בחומה. יודאס פיגו כבש את השני והכניס אותנו לאקסטזה. שמות הולנדיים בינוניים אמרנו? רוד הספ שעמד בשער בטעות מטופשת נותן שער במתנה לפלו שמצמק ל-2-1, אבל שער החוץ של פיגו שמר עלינו מטוטאל לוס. בארסה לא מוותרת ורק בדקה ה-83 דני גרסיה מצליח להשוות את תוצאת המשחק הראשון בנגיחה אדירה. צ’לסי כבר לא נושמת ורוצה הארכה בזמן ש-2 דק’ מאוחר יותר ריבאלדו עומד להבקיע את השער המיוחל אך מוכשל ברחבה ולמרות שאיכשהו הצליח להכניס את הכדור בכ”ז, השופט כבר שרק קודם לפנדל… ריבאלדו החמיץ את הפנדל וכבר ראינו את הדלי מתרוקן, אבל ההארכה הגיעה. קודם היה זה פרנק לבוף שהכשיל את ריבאלדו, הפעם זהו סלסטין בבייארו שהיה האחרון להכשיל את פיגו, אולי ה-גיבור בשני המשחקים (ש-3 חודשים קדימה יתקע לנו סכין בגב). אדום לבבייארו וריבאלדו שבוחר באותה פינה הפעם לא טועה. על האחרון אחראי פטריק קלייברט בנגיחה וזה 5-1 מטורף ונצחי בהארכה על צ’לסי. בחצי הגמר כזכור בארסה לא יכלה מול ולנסיה והודחה.

https://www.youtube.com/watch?v=Idnjyvtu8Jg&t=226s

שמינית גמר ליגת האלופות 04-05: זוהי כבר צ’לסי של רומן אברמוביץ’ שבנויה הרבה יותר טוב ובדרך לזכייה שניה באליפות אנגליה לראשונה מאז שנות ה-50. גם בארסה היא בארסה של רייקארד שעושה דרכה בחזרה לגדולה ושתי עולמות אלה יוצרים צמד מפגשים פשוט מרתק ובעיקר, מרענן. במשחק הראשון בארסה שכבה על שערם של הבלוז ובכל כוחה ניסתה להכניע את צ’ך שהיה בשיאו, אבל דווקא שער עצמי אומלל של בלטי הכניס אותנו לצרה, 1-0 לאורחים. עם זאת, האופי שלנו נראה טיפה משופר גם אם קצת נאיבי ואחרי המון בעיטות לשער ומול 10 שחקני צ’לסי (אדום לדרוגבה) היה זה דווקא מקסי פאקינג לופס, פלופ שלא הצליח לעשות דבר וחצי דבר בקבוצה ושעלה לבכורה שלו באלופות דקות ספורות קודם לכן, להשוות את התוצאה ואף לבשל שער ניצחון אדיר לאטו שגרם לי להחריש את עצמי מרוב צרחות. 2-1 בסיום. עבור כל אוהדי הכדורגל באשר הם, הגומלין מולם היה לאחד הגדולים של אותה העונה ואחד המשחקים הזכורים של ליגת האלופות בעשור הקודם ובכלל בהיסטוריית המפעל לפחות מ-92′. עבור אוהדי בארסה? צביטה כואבת בלב ונאחס, אבל עם טעם של עוד. דרוגבה מושעה ומוריניו עולה לגומלין עם יקירנו איידור גודיונסן (ומתיאה קז’מן הסרבי) בחוד. צ’לסי גדולה על בארסה, גדולה על ההגנה האולגרית שלנו בפרט ובתוך 20 דקות כבר מובילה 3-0 מ-3 שערים מביכים. אבל זה לא נגמר. יד של פריירה מעניקה פנדל לרונאלדיניו ו-3-1 כשהשער הבא מעלה את בארסה בזכות שערי חוץ. תארו לכם שהגנה שלמה נמצאת על שחקן, ובמהלך אחד כמעט בלי תזוזה הוא לא רק מצליח לקבל איזושהי החלטה מבלי לאבד מיד את הכדור, אלא גם כובש למשבצת היחידה ביקום באותה השניה בה הכדור יכנס לרשת. זה מה שרונאלדיניו עשה 10 דקות אחרי הפנדל בשער פשוט מפעים בגאונות שלו ושמדובר ועוד ידובר עליו כנראה לעד. וכשהכל נראה היה ורוד, רבע שעה לסיום בארסה נשדדת. קרן של צ’לסי וג’ון טרי הקפטן כובש, אבל עוד בתחילת המהלך ריקארדו קרבאליו בבירור ניגש לויקטור ואלדס ומנע ממנו בעבירה להגיע לכדור של טרי. שער נוסף גם היה מעלה את בארסה אבל הלחץ והתסכול עשו את שלהם… נפרדים כבר בשמינית הגמר.

https://www.youtube.com/watch?v=oyyGaGAT4xM

שמינית גמר ליגת האלופות 05-06: נראה שהמחסום שעצר מבארסה לזכות באלופות שוב היה בעצם בארסה עצמה בטח בעונת 04-05, אבל בעונת הדאבל של 05-06 נראה ששום דבר לא היה מונע מאיתנו לזכות. גם לא צ’לסי עם אריאן רובן מלא השיער בהרכב. האווירה הפעם הייתה מתוחה כפליים והשערים לא נפלו מהר, בקלות או ביופי, אבל התפנית הגיעה כבר בחלוף 40 דקות כאשר אסייר דל הורנו הבאסקי אמנם תיקל באיחור את ליאו מסי בבכורה שלו מול הכחולים, אך קיבל אדום מוגזם ביותר שלא היה והשאיר את קבוצתו ב-10 שחקנים. השער הראשון הגיע לזכות צ’לסי מעוד שער עצמי של עוד ברזילאי אחד, הפעם תיאגו מוטה, ושער אומלל עוד יותר מזה של בלטי. הפעם עם זאת מישהו החליט שבארסה לא כושלת וזהו, או שזה מה שנותר לחשוב אם ג’ון טרי בעצמו כובש שער עצמי ושער חוץ עבורנו באותו משחק, מה שקרה. סמואל אטו כובש גם הפעם את שער הניצחון בדקה ה-80 מבישול של רפאל מארקס וה-2-1 ההיסטורי הזה הוא הניצחון הראשון והאחרון עד היום על צ’לסי בסטמפורד ברידג’. צ’לסי הייתה אז קבוצה מאוד עקשנית וחזקה עם שוער מטורף בשער, כך שצריך שחקן ייחודי מאוד בשביל להכניע אותה כפי שרונאלדיניו עשה בגומלין בשער סולו מדהים על כל הגנת צ’לסי, כך הבטיח את עלייתנו לרבע הגמר (ולבסוף הזכיה בפריז). למפארד השווה בדקה ה-90 בפנדל אך זה לא הספיק.

שלב הבתים של ליגת האלופות 06-07: בארסה אלופת אירופה בעונה לא טובה מספיק עם ירידת מתח שמתבטאת בעיקר אצל רונאלדיניו, שעדיין עשה דברים אדירים אך השינוי ברגעי האמת כבר הורגש. אנו הוגרלנו עם צ’לסי בבית א’ וכך עונה 3 ברציפות שהשתיים נפגשות. בלונדון הפסד 1-0 מאכזב משער של דרוגבה, בקאמפ נואו משחק נהדר שמתחיל בגולאסו של דקו בפתיחה, גולאסו לא פחות יפה של למפארד בהקפצה מזוית בלתי אפשרית מעל ואלדס, יתרון מחודש משער של אקס צ’לסי איידור גודיונסן הפעם במדינו, אבל בארסה בועטת בדלי הדקה ה-90 כשדרוגבה משווה ל-2-2 אחרי טיילת מביכה ברחבה הברסאית. בארסה סיימה שניה בטבלה מאחורי צ’לסי.

חצי גמר ליגת האלופות 08-09: קרדיט לאור בסן שלנו על הסרטון, לפני הכל. כעת, הגענו לצמד המפגשים בהם משחק שהוא יותר מנס ויותר מניצחון, הוא סיפור שלם של עונה שלמה, עידן שלם ויריבות קשה עם הכחולים מלונדון לאורך חצי העשור הקודם ואחריו. זהו גם סיפור שהתחיל יריבות אוהדים שלמה שנמשכת עד היום ותימשך עוד זמן רב כנראה, אך לשם לא ניכנס. כן, זו בארסה הגדולה של פפ גווארדיולה שבהשוואה לזו של 2011 היא למעשה נחשבה לבארסה עם לא מעט פגמים, אבל לפני הפינג פונג בין בארסה וריאל באירופה, העשור המאוחר הקודם היה שייך לאנגליות שהיו פשוט חזקות מן השאר. בארסה של 2008 לא הייתה שווה חצי גמר אלופות כשם שריאל מדריד, אלופת ספרד הדומיננטית לאותה עונה, באירופה הייתה ברמה נחותה. בחצי הגמר של 08-09 אף אחד מאיתנו לא ניגש לצמד המשחקים מול צ’לסי במחשבה של פייבוריטיות ודומיננטיות כי המחסום המנטלי בעיקר שם את צ’לסי כפייבוריטית ועד אותה דקה 93′, גם האמנו להייפ המצער הזה – גם ה-6-2 לפני הגומלין לא עזר. המשחק הראשון נגמר ב-0-0 מאכזב בו בארסה הגיעה למצבים מסמרי שיער ולא הצליחה לכבוש כשבנוסף, אם נתחיל לדבר על טעויות שיפוט, אזי בארסה נשדדה עם פנדל ברור על הנרי שלא נשרק ואדומים ללמפארד ובאלאק שלא ניתנו. הגומלין רק העצים את תחושת הייאוש כשבתוך 8 דק’, כדור הזוי שהפך תועה מגבו של יאיא טורה הגיע למייקל אסיין שכבש באמנות לבלוז. ואז התחיל הקרנבל הכאוטי של טום הנינג אוברבו הנורבגי. מאוהדים שהיו במשחק ועד לעמודי חדשות די מכובדים, רבים יספרו על חמישה ושישה ועשרה ו-200 פנדלים שלא נשרקו עבור צ’לסי, אך בסופו של דבר בדיקה מספיק קרובה תראה שהייתה זו נגיעת יד ברורה של פיקה ועוד עבירה של אבידל שלא נשרקו וזוהי שערורייה אכן. אגב, בואו לא נשכח שאריק אבידל גם הוא קיבל אדום שגוי ביותר. השורה התחתונה היא שאת המצבים שאליהם כן הגיעה, והיו רבים כאלה, צ’לסי לא ניצלה.

בלי בעיטה אחת לשער, עם שחקן אחד פחות ובאופן כללי בלי ספק המשחק הגרוע ביותר של בארסה באותה העונה, הגיעה המחשבה שאולי למרות הכל בארסה לא מספיק טובה, אבל באותו זמן הרגשה שאם לבארסה יש סיכוי לשרוד את זה, זה יהיה רק עם שער לא פחות מסנסציוני ובתוספת הזמן, שלא יהיה לכחולים סיכוי להגיב. אנדרס אינייסטה חשב כמונו והיה שם להעניק לנו את הנס הקטן שלו, הנס של אנדרס, אז במאי 2009, במהלך שכולו אסון ושנגמר בנס. ההרמה הלא מוצלחת של דני אלבס, חוסר הריכוז של אטו, המזל שבפספוס של מייקל אסיין והבעיטה הסוריאליסטית של אנדרס לחיבורים – בחור שגודל ליבו לא מדיד אך בועט גדול לא היה מעולם. 1-1 בתוספת הזמן והכל עובר בהילוך איטי: החגיגה של פפ, לאפורטה ביציעים, הפנים של אשלי קול, סיום המשחק והקללות כלפי הנורבגי. בסופו של דבר, גמר ברומא וניצחון ה”מגיע” שלנו על היונייטד של פרגי, רונאלדו, טבז ורוני. תשאירו לאוהדי ה”אם” לשאול מה היה “אם ואם ואם”. צפו לראותם צצים גם לקראת צמד המשחקים הקרובים על כל פיפס.

אגב, בין שלל הביקורות שיש בצדק על יורם ארבל, אחת האישיות שלי היא שמעל הכל, לשדר שערים מסוימים בלי רגש זה כמעט פשע. כאן לעומת זאת יורם ארבל הפתיע אפילו אותי ולא אשכח זאת אז.

https://www.youtube.com/watch?v=QenBb3iIIyQ

חצי גמר ליגת האלופות 11-12: 6 שנים כמעט חלפו מאז פגישתנו הרשמית האחרונה. בארסה של עונת 09-10 כמו זו של 11-12, הייתה ראויה אולי ליותר ואולי ספציפית בליגת האלופות. אינטר של אז בהחלט לא הייתה טובה יותר ורק הפציעות של אינייסטה כנראה מנעו מאיתנו לתת את כל מה שאפשר וכאן, מול צ’לסי, זה היה ניכר לא פחות. ליאו מסי בעונת כיבושים פסיכית אך בארסה ללא דוד וייה שגמר את העונה בצורה מיותרת מול הקצבים של אל סאד, מה שהגביל אותנו עוד יותר. עם זאת, כמו שב-05-06 או 08-09 נראה שמישהו החליט שבארסה הפעם לוקחת, כך גם צ’לסי של די מתאו. אחרת, אי אפשר להסביר איך המשחק הראשון בלונדון נגמר בניצחון 1-0 של המקומיים אחרי שבארסה פשוט החמיצה בקצב מסחרר והייתה ראויה לשלושה שערים אם לא יותר. תסריט ברסאי קלאסי? כן, אבל לא כמו הגומלין הכואב – בארסה דורסת וכובשת פעמיים במה שכבר מוחק את הפיגור (בוסי, אינייסטה), אבל סגירה לקויה מכל כיוון אפשרי מביאה לצ’לסי שער קריטי ישר לאחר מכן וחייבים להוסיף, גולאסו של ראמירס בואסלינה יפה מעל ואלדס. המחצית השניה היא בעצם רפליקה של כל המשחק הראשון בברידג’, החמצות והצלות והחמצות והצלות, אפילו החמצת פנדל של ליאו מסי שבועט לקורה. ואם לא אבדה התקווה כבר לחלוטין, פרננדו טורס שלא עשה כלום בצ’לסי, כן היה שם לבדו מול ואלדס בתוספת הזמן והעביר את צ’לסי הלאה עם 2-2 משקר. ממקום בטוח כבר בגמר נגד באיירן אל הדחה כואבת מאוד שלא הגיעה לנו. אבל, נו, נראה שבכל עונה מאז הפרופורציות של “מגיע” מתערערות יותר ויותר.

ובסך הכל: 15 משחקים, 5 ניצחונות, 5 הפסדים, 5 תוצאות תיקו. 25 שערים לעומת 20 ספיגות.

בליגת האלופות ספציפית: 12 משחקים, 3 ניצחונות, 4 הפסדים, 5 תוצאות תיקו. 18 שערים לעומת 18 ספיגות. בארסה עברה את צ’לסי ב-3 שלבי נוקאאוט, צ’לסי עברה את בארסה בשניים. לרונאלדיניו הכי הרבה שערים מול הכחולים באלופות, 3 בסך הכל. בואו נאחל שער בכורה לדיוס.

ויסקה בארסה!

תומר

כשאתה צריך את בארסה היא שם בשבילך ואתה מאושר. כשבארסה צריכה אותך, אז אתה צמא לה יותר מלכל דבר אחר. ואתה מאושר.