אני יודע, אף אחד לא אוהב פגרות. גם אני מתגעגע לריטואל השבועי של ערב מול המסך בצפייה אחרי הקבוצה האהובה עליי, אבל זאת גם הזדמנות לבחון מה קרה בקבוצה עד כה. לרוב אנו נוטים לשפוט את הביצועים של הקבוצות שלנו עבור כל משחק. מכתירים שחקנים מחזור אחד, קוברים שחקנים במחזור אחר. אומנם באופן אידאלי ניתן לאמוד את הביצועים של הקבוצה בסוף העונה, אבל אפשר גם להתחיל לתפוס את הנעשה בקבוצה (במקרה זה ברצלונה) אחת לכמה משחקים. אז מה התמונה שמצטיירת עד כה?
הפעם אתייחס למשחק הראשון של הליגה (אלאבס) עד המשחק האחרון לפני הפגרה (ולנסיה). הואיל ומדובר בלא מעט משחקים, עם יכולת לא עקבית, אני אתמקד בשני משחקים שמהווים עבורי את נקודות הקיצון – המשחק הטוב ביותר שלנו לעומת המשחק הגרוע ביותר שלנו. השאלות המתבקשות הן “על איזה משחקים מדובר?” ו-“איך הם נבחרו?”. אני משתדל לקחת כמה אלמנטים בחשבון כדוגמת דרג הקבוצה, ומדד נוסף שנקרא מדד ה- Xg- Expected goals. למי שלא מכיר, מדד ה-Xg הוא דרך לאמוד איכות מצב מסוים. עד כמה סביר שאותו מצב מול השער יסתיים בגול. ככל שהסבירות לגול עולה, המדד גבוה יותר. סרטון קצר שמסכם את מדד ה-Xg:
אז איך מדד ה-Xg עוזר לי? בעזרתו אני יכול לבחון באיזה משחק ברצלונה הכי התקשתה לייצר מצבים ראויים מול השער, כי כפי שיצא לנו לראות, כשבארסה לא מצליחה לייצר מצבים מול השער, מדובר על משחקים גרועים שלה. בין היתר, המדד הנ”ל גם עוזר להבחין במקרים בהם הקבוצה הייתה “ראוייה” לשער, אך זה לא בא לידי ביטוי בגלל “חוסר מזל” או “חוזר ריכוז”. איך זה נראה?
| משחק | XG- ברצלונה | XG- יריבה |
| אלאבס | 3.27 | 0.25 |
| ויאדוליד | 1.20 | 0.51 |
| הואסקה | 6.04 | 1.64 |
| סוסיאדד | 1.76 | 1.48 |
| איינדהובן | 2.0 | 0.7 |
| ז’ירונה | 1.68 | 1.55 |
| לגאנס | 0.4 | 1.18 |
| בילבאו | 3.06 | 0.89 |
| טוטנהאם | 1.9 | 0.5 |
| ולנסיה | 0.37 | 1.42 |
כמה דברים מעניינים עולים מהצגת הנתונים הללו:
– אם יש משחק שאפשר להתייחס אליו כ”נאחס” הוא המשחק נגד בילבאו. למרות שהתיקו הביתי זכור מאוד לרעה (גם לאור היעדרותם של מסי ובוסקטס מההרכב הפותח), הרי שברצלונה גם ללא השניים הייתה ראויה לשער, שכן מה שעשה את ההבדל הוא עצם מימוש המצבים אליהם ברצלונה הגיעה (חוסר ריכוז, קורות וכו’).
– באופן לא כ”כ מפתיע, אפשר להכריז על המשחק נגד טוטנהאם כעל הטוב ביותר שלנו. אומנם יש נתונים לא פחות מרשימים (ואף יותר) במשחקים נגד הואסקה ואיינדהובן, אבל מה שהיטה את הכף במקרה הזה הוא הדרג של הקבוצה, שכן גם בהרכב חסר, האנגלים לטעמי עדיפים על שתי הקבוצות האחרות (יש שיגידו שאיינדהובן בהרכב מלא עדיפים על התרנגולים, וזה לחלוטין פתוח לדיון).
– מנגד, המשחק הרע ביותר של ברצלונה במקרה זה היה לטעמי נגד לגאנס. אומנם הנתונים מאכזבים גם במשחק נגד ולנסיה, אבל אני נותן את הקרדיט לעטלפים על היותם קבוצה טובה יותר מלגאנס, ועל עצם תרגום התצוגה מול הקבוצה הקטנה להפסד (לגמרי נתון לדיון מה היה המשחק הרע ביותר בין השניים, אך אלו היו השיקולים שלי).
עכשיו כשיש לנו את נקודות הקיצון, מעניין לבחון מה הן נקודות הדמיון והשוני בין אותם משחקים, וכך לייצר התרשמות כללית על ברצלונה של תחילת העונה. אילו הישגים או כשלונות יש לייחס למשחקים נקודתיים, ומנגד, מה אפשר להגדיר כעניין מערכתי.
במה המשחקים שונים אחד מהשני?
– נתחיל מההרכבים. ברצלונה עלתה למשחק נגד לגאנס (בדומה ללא מעט משחקים בליגה הספרדית) עם הרכב רוטציוני ללא שחקנים מרכזיים בהרכב הפותח כמו ג’ורדי אלבה וסוארס, לעומת המשחק מול טוטנהאם בו הקבוצה עלתה עם ההרכב החזק ביותר. אני יכול להבין אם הקבוצה לא תשחק באותה אינטנסיביות כל העונה, ורוטציות הן מבורכות, אבל שחקני הספסל וה- Plan b של ואלוורדה עוד טעוני שיפור.
– הקבוצות היריבות שונות בגישה שלהן נגד ברצלונה, ולפה אפשר להכניס באופן דיי כוללני את רוב הקבוצות מהלה ליגה לעומת קבוצות ממדינות אחרות. איינדהובן וטוטנהאם הגיעו למשחק מול ברצלונה עם שאיפות התקפיות, והתנהלות מאוד נאיבית, ובעיקר מול מסי. שתי הקבוצות נתנו לארגנטינאי חופש שעבורו נחשב נדיר במסגרת המקומית. איינדהובן וטוטנהאם הגיעו במטרה לתקוף ולנצח את ברצלונה, בעוד שרוב הקבוצות הגיעו עם שאיפה מרכזית של “גניבת נקודות” ,בין אם מדובר בתיקו או בניצחון. במקרה של לגאנס, הם הרוויחו את כל הנקודות, גם אם על פניו המשחק שלהם לא היה שאפתני.
– ארתור הברזילאי אכן שווה אזכור משל עצמו. אומנם הוא לא תמיד השחקן הכי מדהים על המגרש, אבל גם כשהוא לא נותן הופעה מדהימה (כמו נגד טוטנהאם), הוא בעל תפקוד הכרחי, ולפעמים נראה שזה פשוט כל מה שחסר לנו בשביל לעשות את קפיצת המדרגה בעונה הנוכחית מקבוצה שתלויה באיכויות האישיות של שחקניה, לקבוצה שיכולה לנוע ביחד קדימה ולמצוא פתרונות. כרגע הוא לוקח על עצמו להיות שותף לסדר וליצירת Build up עם בוסקטס, אך כל עוד שניהם יחד עם ראקיטיץ’ מהווים את שלישיית הקישור של הקבוצה, אין במרכז המגרש מספיק אוריינטציה התקפית, או ביטחון לקחת על עצמם את אלמנט יצירת המצבים. לכן עדיין קיימת תלות גדולה במסי בכל הנוגע ליצירת מצבים.
– אגף ימין הוא גם נקודה ששווה לדבר עליה. דווקא נגד לגאנס ראינו את הפעמים הבודדות בהן אגף ימין היה בעל אפקט התקפי משמעותי. נגד לגאנס ברצלונה תקפה מהאגף הימני כ-35.4% מסך כל ההתקפות שלה, לעומת המשחק נגד טוטנהאם בו ברצלונה נעזרה באגף ימין רק כ-28.2% מסך כל ההתקפות שלה, וזו תמונה דיי אופיינית בלא מעט משחקים של הקבוצה. ממה זה נובע?
– – אלבה באופן ספציפי לא פתח נגד לגאנס, והספרדי מהווה כלי התקפי משמעותי באגף שמאל.
– – יש פערים עצומים במעורבות ההתקפית של סרג’י רוברטו לעומת זו של סמדו. בעוד הפורטוגלי זריז ומכסה שטחים גדולים, הוא עדיין מתקשה לקחת יוזמה ולהיות מעורב בחלק ההתקפי של הקבוצה.
– – דמבלה איבד המון קרדיט, ומשחקים כמו לגאנס הם הסיבה לכך. קשה להפיל עליו אשמה ישירה בכל הנוגע לדעיכה בסגנון של הקבוצה, אבל הוא עוד לא מבין את הקונספט סביב המשחק הקבוצתי בברצלונה, וממשיך להסתמך בעיקר על יכולות הכדרור שלו. החדשות הרעות הן שבממוצע מחצית מהכדרורים שלו לא מוצלחים בליגה (3.1 כדרורים למשחק מתוכם רק 1.5 מוצלחים!), ומוביל ממוצע איבודי הכדור של הקבוצה (2.9, מקום חמישי בליגה כולה!). הוא עוד צעיר, הוא עוד יכול להשתפר, אבל יחד עם תמיכה ובטחון, ייצור משמעת הוא לא פחות חשוב.
נקודות דמיון:
– בשני המשחקים המחליפים לא הביאו ערך מוסף. בכנות, עבר הרבה זמן מאז שראיתי ששינוי כלשהו שנעשה ע”י ארנסטו במחצית השנייה עושה את ההבדל. בעוד בעבר אחת הסגולות של ואלוורדה הייתה היכולת לזהות את הבעיות בקבוצה היריבה ולפעול בהתאם, נראה שהוא איבד הרבה מהדינאמיות בגישה שלו, והוא מנסה לנצח משחקים באותו האופן, עם סגנון די שבלוני.
– החולשה ההגנתית ואיבוד האיזון בין ההגנה להתקפה בולטים לעין. בעוד שאפשר להאשים באופן אינדיווידואלי לא מעט מהשחקנים (פיקה במוקד), נראה דווקא שברוב המשחקים בליגה ( למעט ויאדוליד ואלאבס), ע”פ אותו מדד Xg, הקבוצות נגדינו שוות לפחות שער אחד, וזה אומר גם לא מעט על מעורבות הקישור בתמיכה להגנה. עושה רושם שלצ’ינגורי קצת קשה להתנהל עם מערך המורכב משלושה קשרים , והוא מאבד מהסימטריה שאפיינה את הקבוצה בירידה להגנה אשתקד. דבר נוסף שעשוי לרמז על הבעיה המערכתית של הקבוצה בעת הירידה להגנה הוא העובדה שהיא יותר ויותר סופגת ממהלכים במשחק פתוח מאשר מצבים נייחים:
– כפי שהקריקטורה המצוינת ממחישה (ותודה לשי שחר המוכשר), ואלוורדה מתקשה לייצר לקישור משקל התקפי תוך כדי שמירה על האיזון במשחק הקבוצתי ללא קשר 50/50. מי שהיה אמור למלא את התפקיד הוא ארתורו וידאל הוותיק. אומנם נראה היה שזה אכן מתקדם לכיוון הזה, אך בהמשך נוצר משבר ביחסים בין השניים (הראיון האחרון של וידאל מאמת את הנושא). ואלוורדה נראה אבוד במערך החדש, אך גם אם היה רוצה לחזור ל4-4-2 , הוא לא היה מצליח לעשות זאת ללא שיתוף הצ’יליאני.
– התייחסות נוספת לאגף ימין- נראה שהוא עדיין רחוק מלהיות פרודוקטיבי ברמה ההתקפית כפי שהיה אשתקד. זה נובע כמובן מכל השחקנים שאמורים לתפקד באותו אגף- המגן הימני, הקשר המרכז- ימני (ראקיטיץ’) ושחקן האגף הימני. ראקיטיץ’ לא מצליח לקחת חלק במשחק הבילד אפ בקישור, והוא לא מצליח לדחוף את האגף קדימה, הואיל ועד כה הוא היה תלוי ביכולות של דני אלבס וסרג’י רוברטו. נותר רק לשאול האם שווה לוותר על ראקיטיץ’ לטובת דינמיקה חדשה בקישור, או שאולי הוא דווקא כן יוכל לדחוף את המשחק יותר קדימה עם ניהול עומסים נכון יותר.
אם לסכם זאת, נראה שוואלוורדה נכנס לאיזור נקודת המשבר שהייתה ללואיס אנריקה בשנתו האחרונה. בהיעדר מנהל משחק בסדר גודל של אינייסטה, נוצר מעין חור שחור במרכז השדה ששואב לתוכו את כל הקבוצה. ללא שחקן שינהל את הנעשה על הדשא, היתר מאבדים קשר לנעשה על המגרש ברמה המערכתית, והמשחק הולך לאיבוד. עזיבתו של של המהנדס גורמת לכל הקבוצה ללכת לאיבוד מההגנה עד ההתקפה. כרגע, בנוסף לליקויים נקודתיים (הכושר של פיקה וסוארס לדוגמא), ואלוורדה מנסה מדי משחק למצוא את שילוב השחקנים הנכון כך שיוכל לגבש סוף כל סוף אונסה אמיתיים, וליצור שיטה חדשה עם הסגל הקיים.
זאת עדיין רק תחילת העונה, לא כל הגדולות פותחות את השנה בשיא האינטנסיביות, וקשה מאוד מצד אחד לרוץ חזק בספטמבר ולשמור על אותה עצימות במרץ, אך גם אם נשים את פערי האינטנסיביות בצד, אפשר לראות לא מעט כשלים מערכתיים בקבוצה הנוכחית, כך שנראה שגם במשחק הטוב ביותר שלנו, יהיו לנו חולשות ברורות, או מעין “תקרת זכוכית” לעד כמה ברצלונה יכולה להתפוצץ ברגע האמת. מקווה שעד הפגרה הבאה אשמע אחרת.
עד הפעם הבאה.
