אז אשר יגורנו בא לנו, בערך. 90 דקות מול קבוצה שמתגוננת עם 10 שחקנים ומאמן שמרן שלא מעלה חלוצים (אלא אם אתם קוראים לפדרו החביב חלוץ). שימו לב שקו ההגנה של צ’לסי היה כל כך נמוך שבארסה סיימה את המשחק עם אפס נבדלים. חוזר שוב, אפס נבדלים. וזה עם סוארס שלבד שווה 4-5 נבדלים במשחק. אז מה קרה? פשוט מאוד, נבדל לא היה אפשרי. צ’לסי השאירה את הבלמים מאחורה, לא שלחה שחקנים למעלה והתגוננה בתוך הרחבה. בצורה כזאת בשביל לעשות נבדל צריך להיות דני דין.
ברוב המשחק היתה תחושה שהמשחק הזה גדול עלינו. אינייסטה לא חד, פאוליניו לא מכיר את המושג מסירה אחרונה, רקיטיץ’ אחורי מדי, ומסי? הוא ראה את חברו הטוב פבראגס עושה עליו הגנה אישית לוחצת כמו פעם, כשמאחוריו מחכה באיזורית נגולה קנטה, האנרג’ייזר הצרפתי.
ההגיון אומר שבמצב כזה אמורים שחקנים אחרים להישאר פנויים יותר. הבעיה היא שבהרכב נטול דמבלה, קוטיניו ו…כן, ניימאר שאני עדיין לא שכחתי, אין כמעט שום שחקן בבארסה שמסוגל לייצר לעצמו. במיוחד לא כשאינייסטה נראה כבוי.
אבל…. אינייסטה כמו אינייסטה, מספיקה שנייה של חוסר חדות בהגנת צ’לסי כדי שהלוחם הותיק ישים למסי כדור עם סרגל על הרגל ומסי מצידו ישלח מדויק לפינה. אגב, לא גול קל כמו שנדמה. אני מכיר לפחות 5-6 שחקנים שהיו שולחים את הכדור לשורה 58 ביציע. כדאי לזכור שגם בשער עומד קורטואה שמוטת הידיים שלו דומה למוטת הידיים של אנטטקומפו.
ועכשיו, מה עכשיו? חוזרים לכמעט חודש שיכול להבטיח לנו את הליגה ואחרי זה מלחמת עולם בקאמפ נואו. הבשורה הטובה? הבונקריסטים בכחול יהיה חייבים לכבוש, אם מתחשק להם לעלות לשלב הבא. זה אומר שקונטה יצטרך לשחק פתוח. מה ההגדרה שלו לפתוח? בטח מערך 6-3-1. אולי. אולי 8-1-1. או לחילופין, בונקר והמון מתפרצות. אתמול זה כמעט סידר לו את השני. ניתן רק להתפלל שעד לאמצע מרץ יצליח דמבלה לחבר שניים שלושה משחקים, אולי לכבוש איזה שער מקרי ומי יודע, אולי מסי ירוויח לידו שחקן יוצר שיפנה קצת שטחים במרכז. אשרי המאמין.
1-1, מהתוצאות המבאסות ביותר שיש. אין ניצחון, יש שער חוץ, הכל פתוח ולך תדע עכשיו אם אתה מרוצה או מבואס. מצד שני משחק אחד בבית, ניצחון קטן יעשה את העבודה. שורה תחתונה, כמו שאומר הרבי נחמן, “מוכרחים להיות שמח”. אין ברירה אחרת.
