יום הולדת 41 על רקע הקורונה הוא מוזר במיוחד.
תאריך יום ההולדת שלי, ככה יצא, משיק כמעט תמיד לחצי גמר או לגמר ליגת האלופות. במקביל הוא גם האיזור של סיום הליגה המקומית ואם תרצו, גם הרולאן גרוס וגמר האנ.בי.איי יוצא בסביבה. אלה ימים של יומולדת, אבל מעבר לזה, ימים של אדרנלין, סדרות מותחות, משחקים על כל הקופה ועצב או שמחה שמוכרים רק לאוהד ספורט.
שום דבר ב-41 שנותיי על כדור הארץ לא הכין אותי ליום ההולדת הזה, בו הידיעה על משחק האימון של מכבי תל אביב והפועל באר שבע, היא ידיעת הספורט המסעירה ביותר באותו יום. ככה, בשקט, בלי ששמנו לב, חודשיים של שממה מוחלטת. אין ספורט, אין טניס, אין כדורגל, אין כדורסל, אין ליגת האלופות, אין אנ.בי.איי ואין ברצלונה. וכן, לא במקרה אני כותב את ברצלונה מחוץ לכל תחומי הספורט. כי ברצלונה זה לא ספורט, זה לב. זה קרדיולוגיה אם תרצו. זה הגורם המלווה את הדופק שלנו, אוהדי הקבוצה, הברומטר הכי ברור של מצב הרוח וסם החיים שגורם לנו לחיות מראשון לראשון, ממשחק ליגה, למשחק ליגת האלופות ובאמצע לנתח עד חורמה כל שלב ושלב במשחק הקודם.
אני, באופן אישי, התנתקתי בתקופה האחרונה מגל השמועות, סדרות הספורט (כן, אפילו הריקוד האחרון של ג׳ורדן שהיה הגורם מספר אחת לחוסר שנות השינה שלי בשנות התשעים) והתמונות החוזרות מאימון כזה או אחר של ברצלונה. זה פשוט עצוב לי מדי. אני לא מסוגל לראות את משחקי העבר של הקבוצה, לא מסוגל לראות דוקו, לא יכול לנתח העברות עתידיות כשהעונה הזאת תקועה לי באמצע הגרון. אני רוצה ברצלונה, רוצה אותה כאן ועכשיו. אני רוצה לראות את מסי עולה על המגרש, מוכן לראות את פיקה יוצא לגליצ׳ים בחצי דקה איחור ואפילו את טר שטגן תופס אוויר. עד כדי כך אני רוצה לראות את ברצלונה משחקת בזמן אמת, שאני מוכן אפילו לשלם בהפסד. הלב שלי שלם יותר כשברצלונה מפסידה, מאשר כשברצלונה לא משחקת בכלל.
ולכן, השנה יום הולדת שמח, הילדים השקיעו, האישה השקיעה ובסך הכל באמת אין לי טענות. ורק ברצלונה יושבת לי על הגרון, והמחשבות מה היה אילו, ואיך העונה הזאת היתה מתפתחת. אז אני יודע שעוד תהיה עונה, איכשהו, ואולי אפילו נסיים עם תואר, אינשאללה. אני רק רוצה שזה כבר יקרה, מוכן לתרום כמה מתנות יום הולדת שלי, וגם איזה אצבע או שתיים, רק שזה יתחיל. אז יום הולדת שמח לי, בכל זאת, 41 זה רק פעם אחת בחיים ו-ויסקה בארסה, יאללה שיתחיל כבר.
