יש מושג בחיים שנקרא ״רגע מכריע״. במועדון הכדורגל של ברצלונה, התרחשו כמה רגעים כאלה בהיסטוריה שלו, אבל לדעת רבים, הרגע המכריע ביותר היה ב 13 באוגוסט 1973. היום בו יוהאן קרויף סיכם על החוזה החדש שלו בברצלונה ושינה לתמיד את העתיד של המועדון.
קשה להאמין אבל היו כמה תרחישים שכמעט מנעו את הזיווג האלוהי הזה. נשיא בארסה, אגוסטי מונטל אישר שהמטרה של המועדון בכלל הייתה הגולר האגדי גראד מילר, אבל ארמנד קרבן, דירקטור בהנהלה של בארסה דחף בכל כוחו להחתים את קרויף בגלל שטען שמדובר במשהו שהוא הרבה מעבר לסתם שחקן כדורגל, הוא צדק. השניים נפגשו כבר ב 1971 בברצלונה בביקור הראשון של ׳הרזה׳ בעיר, ושם ההולנדי הבטיח לו שאחרי הפרק שלו באייאקס, הוא יגיע לברצלונה.
ארמנד קרבן מקבל את קרויף ודני בשדה התעופה בברצלונה.
זה לא היה פשוט בכלל. קיץ 1973 היה מועד ההעברות הראשון בו המועדונים בספרד הורשו להחתים שחקנים זרים וכשהאמברגו הוסר, אייאקס סיכמה מיידית עם ריאל מדריד על מעבר של קרויף לשורות הקבוצה של המדינה. אלא שקרויף אמר :״אני מחליט, ולמועדון הפאשיסט הזה (מילים שלו), אני לא עובר״. הוא איים לשבות, לא להגיע למונדיאל בגרמניה, ואף לפרוש מכדורגל אם לא יאפשרו לו לעבור עד שראשי אייאקס נותרו בלי ברירה.
החוזה הסופי נחתם בברצלונה ב-23 באוגוסט. בארסה רשמה את קרויף כנכס זמני מסוג בקר (כן, כן) כדי לא לבזבז זמן מול הבירוקרטיה של רשות המיסים הספרדית בנוגע לשחקנים זרים. יאפ ואן פראח, נשיא אייאקס עדיין בחש מאחורי הקלעים בניסיון לטרפד את ההעברה וקרויף ערך את הבכורה שלו בבלאוגרנה רק ב-28 באוקטובר, נגד גרנאדה. בארסה הייתה 4 מקומות מהקו האדום, מועדון בבצורת של 14 שנים ללא אליפות והרבה מאוד תסכול. ואז הגיע קרויף, ובמה שכולם מכנים בברצלונה ״ביאת המשיח״, סחף את הקבוצה מנקודה זאת לאליפות, תוך כדי שהוא רוקד עם מאניטה בסנטיאגו ברנבאו. כל העונה המדהימה הזאת רצופה באנקדוטות שמסמלות את אישיותו של קרויף, אישתו דני הייתה אמורה ללדת באותו יום של הקלאסיקו ההוא, ובעקבות הדחף לא לפספס את המשחק, השניים החליטו להקדים את הלידה בשבוע עם ניתוח קיסרי.
לבן הבכור הוא קרא ג׳ורדי, על שם הפטרון הקדוש של ברצלונה. כשניגש למשרד הפנים הספרדי אמרו לו: ״אדון קרויף, קיים איסור לרשום את השם הקטלאני הזה״. הוא ענה בתקיפות: ״אני מחליט, ואני אזרח הולנד, ויקראו לו ג׳ורדי״״.
כמו שארמנד קרבן ציין, קרויף הוא הרבה יותר משחקן כדורגל. ממועדון שכל הזמן הסתכל על ריאל מדריד עם תחושת נחיתות ורגשי קיפוח, בארסה התאפסה על עצמה. יש עדיין שרידים של קיפוח גם היום ללא ספק, אבל מאז בארסה כן מסוגלת להסתכל ליריבה המושבעת שלה בעיניים. זה הפך ליותר מובהק עם הביאה השנייה של קרויף לברצלונה כמאמן ב 1988. ממועדון שהתחיל עם תשתית הרוסה ואטמוספירה בה הנשיא רב עם השחקנים והקהל מאס בצורת המשחק, למועדון עם פילוסופיה חדשה, חזון לאיך שצריך לשחק כדורגל, וטיפוח שחקנים צעירים.
מכלול כדורגל עשיר כמו פפ גווארדיולה, לא היה מצליח תחת מאמן אחר. הוא היה ילד אסמטי, שאחרי משחק הבכורה שלו קרויף אמר לו ״סבתא שלי רצה יותר מהר ממך״ והחליף אותו בטיטו וילאנובה. אבל אצל קרויף החשיבות של האתלטיות הייתה משנית מול אינטליגנצית המשחק. זאת הסיבה ששחקנים כמו צ׳אבי, אינייסטה, בוסקטס וכמובן מסי הצליחו להגשים את מלוא הפוטנציאל שלהם בברצלונה בדרך לעידן כדורגל חסר תקדים. זאת הסיבה מדוע ספרד, הלוזרית הנצחית, הצליחה לקטוף 2 תארי אליפות אירופה ואת המונדיאל. זאת הסיבה למה הכדורגל של ברצלונה מושך כל כך הרבה צופים שנכנעים לצירופים הנאים, לדומיננטיות, ולפעמים לנאיביות.
הכדורגל של ברצלונה, DNA שלה, הטיקי טאקה שהיא כל כך מתגאה בו, לא היה קיים בלי יוהאן קרויף, ולכן הפטירה שלו נכנסת לכל כך הרבה ברסאים בלב. זאת הסיבה למה המועדון והאוהדים חייבים לשמר את המודל הזה לעד. עזבו שם של איצטדיון או פסל בכניסה אליו, שימור המודל של קרויף הוא הכרת התודה הכי גדולה שנוכל לעשות לאגדה הזאת.
