0:59: ריאל מדריד מודיעה על החתמת מרטין אודגור.
איך אומרים – טיימינג זה הכל בחיים. אף אחד לא יודע מה ייצא מילד הפלא הנורבגי. אחרי הכל הוא רק בן 16, אבל יכול להיות שהחתימה שלו בקבוצת המילואים של חטאפה מסמלת את השינוי שעוברות בארסה ומדריד. מצד אחד מועדון שהפנה את הגב למחלקת הנוער שלו, מנגד החתמה של הרבה כישרונות מבטיחים (איסקו, אסנסיו, אודגור). כאן חוסר אמון מוחלט בשחקן הצעיר המוכן ביותר שיש (בארטרה), שם קרבחאל. אצלהם השקעה לעתיד בכישרון גדול שכל מי שראה אותו הצביע על Footballing IQ יוצא דופן, אצלנו מאמן שהוא וחשיבה יצירתית זה כמו שחור ולבן.
אחרי המשחק הקודם מול אתלטיקו – בו בארסה הציגה את המחצית הטובה ביותר שלה העונה – כתבתי שזו הייתה הפעם הראשונה/שנייה (מחשיבים את פ.ס.ז’?) שלוצ’ו ניצח את המאמן שמולו בדו-קרב, ולא בגלל איזו הברקה, אלא בשל הכנה לוקה של המאמן היריב. ובכן, המשחק הראשון של רבע הגמר הוא הוכחה מצויינת עד כמה זה נכון.
סימאונה אולי לא הטקטיקן הכי גדול ושיטת המשחק שלו לא ממש פורצת דרך, אבל בטח שהוא לא פראייר ואת אותה טעות הוא לא עושה פעמיים. את חסוס גאמס שמסי התעלל בו, הוא החליף בסיקיירה, ואחרי שרביעיית הקשרים שלו סגרה יותר מדי לכיוון המרכז לפני שבוע וחצי והשאירה את האגפים פתוחים לרווחה לניימסי, הפעם גאבי וארדה טוראן פתחו יותר לצדדים והקשו על בארסה את החיים.
אז בפתיחה ובמרבית המחצית הראשונה הקבוצה – כלומר FC Messi – הסתדרה בסדר גמור עם האוטובוס שהגיע ממדריד, אבל המחצית השנייה הייתה שחזור של המחצית השנייה מה-1:3 על אתלטי. אם תשאלו את סימאונה, זה בדיוק מה שהוא רצה. בונקר, מתפרצות, אגרסיביות, יריבה עצבנית – אין לו שום בעיה עם זה. ככה הוא לקח אליפות וזו שיטת המשחק שלו. ומה לבארסה יש? נאדה. אה, סליחה. יש MSN. ונאדה. זה שאין ללוצ’ו Plan B זה בעייתי מאוד, כמעט כמו זה שאין לו Plan A. וזה הוכח בפעם המי-יודע-כמה העונה. וכשאני אומר שאין שיטה, אני מתכוון לזה שזה לא הגיוני בעליל לסיים משחק כשלדני אלבס יש הכי הרבה נגיעות בכדור (130, יותר מה-101 של מסי ויותר מפי שתיים מה-59 של ראקיטיץ’!) והכי הרבה מסירות (86, לראקיטיץ’ היו 45, למסי 62). ולמה זה צריך לבאס אותנו, האוהדים, למרות ה-0:1 הזה? כי בפעם המיליון, אחרי צעד קדימה, בארסה עשתה 26 צעדים אחורה.
לא קל לשחק מול אתלטיקו של סימאונה? נו, ברור. אבל מה עם מלאגה? וחטאפה? וסלטה ויגו? גם מולן התמודדנו מול יריבה ברמה גבוהה? כשנחה על מסי הרוח ומערבים אותו מספיק במשחק, אז היריבה יכולה לדבר לקיר, אבל ביום שהוא, ניימאר וסוארס לא בשיאם – וכמו שראינו, זה כבר קרה העונה פעם או פעמיים – אז שיטת ה-Pass-To-MSN מתגלה כאימתנית כמו שריר ממוצע של אדריאנו. ואז צריך מאמן שיידע להגיב, שיגיע עם משהו בשרוול, שיפתיע, שלא יעשה את אותו דבר שוב ושוב. ולבארסה אין את המאמן הזה.
אחרי שראקיטיץ’ נטש את עמדת ה-עוזר-מגן-ימני של דני אלבס, עבר למרכז המגרש ונתן משחק אדיר מול דפורטיבו, נגד אתלטיקו הוא שוב היה יותר מדי בצד ימין. ואינייסטה? הוא שיחק שמאלה מדי ובוסקטס נשאר לכסות בורות עצומים במרכז המגרש. שוב. זה יצר שני משולשים בשני הצדדים – דני אלבס, ראקיטיץ’ ומסי בימין, וג’ורדי אלבה, אינייסטה וניימאר בשמאל.
בארסה ייצרה כמה התקפות לא רעות ככה, אבל בשורה התחתונה היו 4 בעיטות למסגרת ויותר מדי דברים קרו מהצדדים. בקטע הזה פשוט צריך איזון – גם מהאמצע, גם מהצדדים, לגוון. בפועל, בארסה פשוט ויתרה על מרכז המגרש, וככה אי אפשר לייצר משהו שמחזיק מעמד. והמרחקים, אוי המרחקים. קרויף מסביר את זה מצויין:
״עם בארסה זכינו ב-4 אליפויות וגביע אירופה, עם גווארדיולה וקומאן. אם יש 2 מקרים לדוגמאות לשחקנים שלא יכולים להגן, אלה שניהם, אבל הם שיחקו בלב ההגנה שלנו. אז מה זה להגן? להגן זאת שאלה של על כמה מקום אני מגן. אם אני צריך להגן על כל הגינה הזאת, אני אהיה גרוע. אם אני אצטרך להגן על האיזור הקטן הזה, אני הכי טוב. הכל מתנקז למטרים, זה הכל״.
עד שלא יהיה לנו מרכז מגרש חזק – וזה הבסיס, וזה לא קשור לשחקנים עצמם אלא לשיטה – אז כל משחק יקום ויפול על אם מסי, ניימאר וסוארס נתנו הצגה או לא. ממש ככה. זה יהיה ככה בגומלין. וזה יהיה ככה מול מנצ’סטר סיטי. וזה יהיה ככה בכל משחק מול יריבה ו/או מאמן ברמה. וזה יהיה ככה כל עוד לוצ’ו הוא המאמן. וזה מבאס מאוד כי עד שבארסה נתנה הרגשה טובה גם בעונה מוזרה כזו עם כמה משחקים טובים, אז מילאנו את הדלי ובעטנו בו.
נו, ובכל זאת יש כמה דברים טובים. בעיקר ההגנה. פיקה מותיר רושם טוב (חכו עוד קצת לפני שאתם מחזירים את “פיקה של פעם”) וההזזה של מסי ימינה – למרות שהיא מפחיתה יותר מדי את המעורבות שלו במשחק – עשתה פלאים למשחק של דני אלבס. זה ברמה כזו שהוא הוריד ציפור ראשונה מהשמיים רק חצי שעה אחרי הפתיחה. כן, ראיתם נכון, וזה פאקינג דני אלבס. היו כמה רגעי Alvessi קלאסיים כמו בימים ההם, והיה להם שיתוף פעולה נאה ביותר עם ראקיטיץ’, שהתעלה מעל המגרעות של המאמן שלו עם כמה מהלכים צ’אביים. ומסי. יש גם את מסי. זה המזל.
נ.ב.
מאז שזובי עזב: 5 משחקים, 5 ניצחונות, 4 עם שער נקי. מי אמר שרוטציה של שוערים זה לא רעיון טוב?
