אומרים שעל שלושה דברים אפשר להסתכל בלי הפסקה: מים זורמים, אש בוערת ואדם עובד. גריזמן הוא קוטיניו של העונה הזו – השחקן שהמקום על המגרש לא אידיאלי עבורו והתפקוד שלו במערך לא ברור לו. הכל בהבדל אחד גדול שאולי יציל לו את העונה – הוא בא לעבוד והוא עובד. הוא נלחם, לוחץ ומראה הרבה אופי.
בכל זאת, כמו שזה נראה – דמבלה כשיר (בהנחה שהוא לא נפצע תוך כדי שאני מקליד) שווה מקום בהרכב, כי המהירות והדריבל שלו חיוניים למשוך הגנה כפולה וליצור חללים, וכדי לפתח אפשרות אמיתית להתקפות מעבר.
משהו שאי אפשר להסתכל עליו: ההגנה. מצטער בשביל מי שחשב אחרת, כבר כתבתי בתחילת העונה – לנגלה לא יושיע אותנו. עושה רושם שתואם פיקה לומד ממנו דווקא את הלקויות. היתרון הגדול של אומטיטי ליד פיקה היה התיאום ביניהם שנבע מסט התכונות השונות והמשלימות. לנגלה לא ממש מהיר, כמו פיקה, ונוטה להסתבכויות מיותרות. דווקא סמדו המהיר הפתיע לטובה.
דה יונג יהיה הקשר בונה המשחק הטוב בעולם, זה ברור. אני קצת עצוב שיש כאלו שפקפקו בו אחרי כמה משחקים, הוא מתנה – במיוחד כשנוכחים שכוכבו של בוסקטס דועך. בהקשר הזה צריך להודות שהחילוף של וידאל, למרות שכשראינו אותו מתחמם התחממנו גם אנחנו בבית, היה חיובי ומוצלח. וידאל הוסיף ניידות ופיזיות שהייתה חסרה והיה עוד גורם מאיים על ההגנה של אינטר, שהרגישה טוב מידי במחצית הראשונה.
כל הכבוד לקבוצה שהרימה את עצמה היום מהקרשים המנטליים, אבל מצד שני היא מתחילה משם כל משחק מחדש. זה ברור שמשהו במערכת לחוץ ולא בריא עוד מהשנה הקודמת, הגולים המוקדמים הם רק הסימפטום. אנחנו נאחזים בסטטיסטיקות של נצחונות ביתיים במקום להאחז בכדורגל יפה ואמיץ, כמו צריך להיות. עד שכדור הולך קדימה לעומק, הוא ממש נבעט על השחקן בלי לתת לו סיכוי ממשי ליצור הזדמנות, מפחד לאבד כדור להתקפת מעבר. ככה לא משחקים לעומק. זה מבחינתי על המאמן.
וההוא,
הוא לא יאמן.
אתה רואה אותו 15 שנה, אתה עדיין לא מאמין.
מסי. מסי. מסי.
איך התגעגעתי.
