ס
לרגעים במחצית השנייה לא היה ברור מי אלופת צ’כיה ומי אלופת ספרד. אמנם מפת ה ה Xg המתקדמת מלמדת שלבארסה היו מצבים טובים יותר, אבל מבט מפוכח מלמד שחלק לא מבוטל מהמצבים האיכותיים הגיעו כאשר סלביה זרקה הכל קדימה.
מבלי להיכנס להערות הטקטיות (הנכונות) של שי, ראוי להעמיק בבלוק המנטלי במשחקי חוץ בליגת האלופות. העצב הכי רגיש של הקבוצה והמועדון בשלוש השנים האחרונות. ומספיק להסתכל על רשימת הכובשים במשחקי חוץ כדי להבין את החומרה (כששער עצמי זה אח).
באנגלית יש ביטוי שנקרא choking. להיחנק ברגע האמת.
אני אוהד את הניקס בנבא (בארסה, על אף המאניה, מהווה גורם מאזן בחיי למול הכשלונות המהדהדים בתפוח הגדול) ולכן אני מכיר את המושג היטב. ותודה לרג’י מילר.
לעניינינו, עושה רושם שבארסה של ואלוורדה ‘נחנקת’ מדי פעם. אפשר לקרוא לזה משקולות על הרגליים, אפשר להאשים, ובצדק, את ואלוורדה, אבל גם אפשר לנסות לצמוח לתובנות באמצעות הדמיון שלנו. זה שאנו מלינים שאין לואלוורדה.
אז אולי אני מדמיין, אבל אני רואה קשר בין ה chocking לתופעה אף עמוקה יותר.
אם הייתם שואלים אותי מה הדבר שהכי חסר לי בברצלונה, ולא מעכשיו, כנראה הייתי אומר שלמועדון שלנו קשה לייצר קבוצות שבשעת הצורך תהיה בהן בהילות מועילה. במילים אחרות, הפילוסופיה המקצועית שלנו, זו של אחזקת כדור ומשחק מסירות, מורידה מהדומיננטיות של התקפות המעבר. האידאל הוא שהאחד לא יעלה על חשבון השני. האידאל הוא טוטאל פוטבול.
אם היתה תכונה שהייתי רוצה להוסיף לקבוצות שלנו לאורך השנים, כזו שהיתה כל כך חסרה ברומא, אנפילד, וגם אתמול (משחק ש ה choking החזיר אותנו אחורה לאותם ימים קשים) אז, שוב, באנגלית יש לזה את הביטוי הטוב ביותר:
Sense of urgency
כי כדי לייצר בהילות מועילה, צריך להבין שזה מה שנדרש כעת. צריך לחוש שזה מגיע, ולהבין את המצב ברגע שזה קורה (sense). אבל, וזה אבל לא קטן, אין היגיון בלדרוש טירוף מערכות חיובי יש מאין. צריך לאפשר גם טקטית וגם מנטלית את הבהילות הנדרשת. אחרת, לצפות לשינוי מהותי באותם משחקי חוץ בצ’מפיונס זה קצת חסר היגיון (no sense).
ואם כבר נגענו בדברים לא הגיוניים, אז וידוי קטן:
חלקכם בוודאי יגידו שאני יפה נפש, אבל בדקות האחרונות כשהרגשתי שבארסה משחקת כאילו היא מחכה לקבל גול, הכנתי את עצמי פסיכולוגית לאפשרות שזה יקרה. ואז מצאתי את עצמי מתנחם בכך שגם אם נחטוף, וזה איום ונורא, מגיע לצ’כים. המוזאיקה בתחילת המשחק, הכבוד שהם רוכשים לנו, האצטדיון והאוהדים לבשו חג עם בואנו, האווירה בסוף המשחק היתה חשמל, המאמן הלא יומרני שלהם, הקהל הנלהב שלהם ומעל לכל הקבוצה והאמונה שלהם. כל מה שיפה בכדורגל. כל מה שלנו לא היה אתמול. אבל המשחק הזה כן מאשרר את מה שאנחנו יודעים, שהדרך חשובה לא פחות מהתוצאה, לעתים אף יותר. הנה, עובדה: אתמול הצ’כים ירדו מנוצחים אך היום הם מחויכים. ואנחנו, המנצחים, פחות מחיוכים ויותר מהורהרים.
אנקדוטה אחרונה:
המהירות של דמבלה יכולה להצית את הדמיון, העניין הוא שצריך דמיון בשביל שיוצת. ואלוורדה לא דמון. פשוט אין לו דמיון, וזו אירוניה עצובה שהוא המאמן ב ‘יותר ממועדון’.
