ראש קטן בקבוצה גדולה?

מאז הגעתו לקבוצה בקיץ האחרון, הורמו לא מעט גבות על המאמן הספרדי השקט על כך שמעולם לא לקח חלק בקבוצה בסדר גודל של ברצלונה, או אם תרצו- הימור, הימור כמו אמרי בפריז, כמו מויס ביונייטד, כמו בניטס בריאל, כמו חואנדה ראמוס בריאל. הכל הימורים, כשאתה מנסה מאמן מהסוג הזה בקבוצה גדולה אתה יכול לקבל לרוב באופן קיצוני קריסה טוטאלית, או הפתעה נעימה, או פשוט הרגשה מסוימת של בינוניות.

ואלוורדה בסוף העונה קיבל לא מעט ביקורות על השמרנות והמנטאליות ה”בינונית שלו”, כשנמאר עליו שהוא מנסה להפוך את ברצלונה לבילבאו, שהוא לא מצליח לשלב שחקני נוער, שהשיטה שלו הגנתית מידי, ושלא נעשה שום ניסיון לשחק כדורגל שאפתני תוך כדי אובדן ה-4-3-3 הקדוש. נותר רק לשאול האם הכל נכון.

אירועים: מעבר לעזיבת ניימאר המדוברת, והקנייה המהולה בפאניקה של דמבלה קרו מספר דברים ברקע:

– דמבלה נפצע אחרי המשחק מול חטאפה ב16 לספטמבר למספר שבועות, שלאחריהם חווה פציעה חוזרת. סה”כ דמבלה חזר לשחק באופן סדיר רק באמצע פברואר, אליו כבר הצטרף קוטיניו שהגיע בחלון ההעברות בינואר מליברפול, גם הוא עם פציעה של כ-4 שבועות.

– ברצלונה מושפלת בסופרקאפ הספרדי על ידי ריאל מדריד.

– מסי מושך את הארכת החוזה שלו.

– מתבצעת במועדון הצבעת אי אמון (שנכשלה).

– קטלוניה רועשת לאחר שהמשטרה הספרדית השתמשה בכוח פיזי כדי לסגור קלפיות של משאל העם על שאלת עצמאות קטלוניה ביום המשחק הביתי מול לאס פאלמאס. בתגובה המשחק נערך ללא קהל. מספר חברי מועדון פוטרו/התפטרו לאחר החלטה זו.

קשה להסביר את זה, אבל זו הייתה שנה לא פשוטה מנטאלית לשחקנים ולמועדון כולו. הקבוצה למזלנו הצליחה לשמור על שקט תעשייתי, והצליחה למרות הכל לייצר מומנטום חיובי בתקופה בה מאוד הגיוני שהקבוצה תאבד את הראש.

האבולוציה של הטקטיקה

הרבה אוהבים לבוא בטענות על המערך השמרני של ואלוורדה, אותו 4-4-2 אותו, ולמעשה את השיטה כולה הציג המאמן ושחקניו “כמאוזנים”. בארסה הנוכחית הוצגה כקבוצה מאוזנת יותר שלא שמה את כל יהבה על התקפה, וכן בשאיפה לשמור על משחק הגנה עליו הקבוצה יכולה לסמוך עם התפתחות המשחק. אפשר להגיד שללא ספק מדובר על שיטה פחות אטראקטיבית בהשוואה לשיטות שקדמו למודל 17/18, אך לזכותו של ואלוורדה יאמר שהוא לא הגיע בשאיפה “להקטין את הקבוצה”, “שאף לבינוניות” או הגיע בקו מחשבה שמה שטוב לבילבאו טוב לבארסה בכל הנוגע לטקטיקה.

ברצלונה רכשה עם עזיבת ניימאר שניי ווינגרים: דמבלה ודאולופאו, בשאיפה להחזיר את האיזון שאבד במשחק האגפים (בצד ימין עוד מתקופת אנריקה, ובאופן כללי עם עזיבת ניימאר). עם תחילת העונה ברצלונה ניסתה דווקא לשלב את שחקני האגף, יחד עם הצבת סוארס כווינגר שמאלי ומסי כמובן כתשע מזויף. אומנם זה הקשה על סוארס שכבר לא אותו שחקן ששרף מגרשים כמו בתקופתו באנפילד, אך הכל היה לטובת החזרת מסי למרכז, והפיכת המספרים שלו לניצחונות של הקבוצה. למעשה מהמשחק הראשון בליגה נגד בטיס (שם ואלוורדה עלה ללא סוארס עם דאולופאו וסרג’י באגפים) הקבוצה שיחקה 4-3-3, תוך ניסיון גם להחזיר את הנעת הכדור. המשחק הגדול הבולט בו היא שיחקה עם המערך היה ב-3-0 נגד יובנטוס:

ברצלונה בלבן:

מה קרה הלאה? ואלוורדה נוטה להזכיר משחק מרכזי שמבחינתו שם חל הטוויסט מסוים ברמה המנטאלית, והוא נגד חטאפה במדריד. משחק בו דמבלה נפצע ומאז לא שיחק באופן סדיר עד פברואר, דאולו נכנס במקומו, ומי שהצליח להוציא יש מאין הם דווקא המחליפים דניס ופאוליניו שהביאו למהפך מ-1-0 שנראה רע לניצחון קשה.

ברצלונה בכהה כולל חילופים:

המשחק בו נערכה התפנית והיה הניסוי הראשון עם 4-4-2 היה ב-27.9 נגד סופרטינג ליסבון באלופות. בכל זאת, למרות הפציעה של הצרפתי, ואלוורדה המשיך לנסות לתפעל את ה-4-3-3 במספר קונסטלציות, עם דאולופאו (פתח 6 משחקים ליגה ואלופות ב-4-3-3, ולא הצליח להרשים את ואלוורדה), אלייש וידאל (פעמיים פתח כווינגר) ופאקו אלקסר (9 משחקים ליגה וצ’מפיונס). כלומר, ברצלונה מבחינת השאיפות והסגל ניסתה לרוץ עם מערך של 4-3-3 ומסי כפאלסו מתחילת העונה, אך עם פציעת דמבלה, והאכזבה מדאולופאו נראה שה-4-3-3 ככל הנראה לא היה טוב דיו במטרה להמשיך את המומנטום החיובי. בהמשך ראינו את ה-4-4-2 עם מסי מאחורי סוארס במשחקים רציניים יותר כמו התיקו המאופס נגד יובנטוס (במקרה הזהמסי עלה כמחליף), התיקו נגד אתלטיקו וכמובן הקאלסיקו בברנבאו:

ברצלונה בכהה:

הקלאסיקו היווה את החותמת להצלחה של הקבוצה בסיבוב הראשון עם פתיחת פער בראש הטבלה, והמשך דומיננטיות בשאר המסגרות, כשוואלוורדה בנוסף לשינוי המערך הציג קונספט נוסף של שינויי אינטנסיביות ומומנטום פר מחציות, עם תצוגה נאה של דינאמיות ואיזון, בתקופה בה שחקני הקבוצה לקחו חלק הן בהתקפה והן בהגנה בצורה יעילה. הקבוצה יכלה לשחק זהיר במחצית הראשונה, ולהפעיל לחץ אינטנסיבי בשנייה, או להפך (כפי שקרה נגד ולנסיה בחצי הראשון של העונה). מאז מסצ’ראנו ודאולפאו עזבו, מינה וקוטיניו הגיעו, ועם הציפייה לחזרת דמבלה בפברואר הציפיות היו עצומות מהקבוצה להגשמת חלום הטריפלט.

קריסה רב-תחומית

באותה נשימה בה שיבחתי את ואלוורדה יש גם מקום לגנות אותו על אולי הסממן היחיד שמצאתי אצל הבאסקי כ”מאמן של קבוצה קטנה”, אך לפני יש לדעת להפריד את מה שהיה או לא היה בשליטתו. ברצלונה לצערנו קבוצה עם אג’נדה שונה מבעבר וברורה מאוד: מעט סבלנות, לחץ במרדף אחרי תארים וניצחונות, רכישות לא נחוצות והכנסת שחקני נוער הם בגדר המלצה בלבד במקרה הטוב. אומנם יש דברים שחסרו לנו בברצלונה הנוכחית, אך אני לא יכול להפיל על ואלוורדה את האשמה כולה, שכן לא נראה שהייתה לו מילה כלשהי בכל הנוגע לרכש או בכללי על תמונת הסגל, והוא פשוט נאלץ להתמודד עם מה שיש.

על ואלוורדה נאמר שהוא מאמין בסגל קצר ולא בסגל רחב ורוטציוני. אומנם הקבוצה הצליחה בזכות הגישה הזאת לנצח יותר משחקים, ליצור התאמה טובה ומהירה יותר לשיטה ולמעשה לפתוח את הפער מהמקום השני עוד בינואר. נאמר כבר לא פעם שהמאני טיים של העונה מגיע בחצי השני, או אם לדייק, לאחר פגרת הנבחרות של חודש מרץ. שחקני ההרכב הראשון הגיעו למספר דקות עצום בכל המסגרות, ובליגה בפרט, בעוד שחקן ההרכב היחיד ששיחק בליגה מתחת ל-2000 דקות הוא רק אינייסטה איתו מתנהלים באופן יחסי עם כפפות של משי (עם קצת מעל ל1500 דקות בליגה), כל השאר? אומטיטי עם מספר הדקות המועט ביותר מבין שחקני ההרכב הראשון (חוץ מאינייסטה) עם 2009 דקות, וזה עוד לאחר התאוששות מפציעה בחצי הראשון של העונה של כ-47 יום. מעבר לבלם, כל השאר הגיעו בסקאלה של מאות דקות מעל ה-2000.

לשם השוואה, בריאל מדריד רק 4 שחקנים (לא כולל נאבאס) עברו את ה-2000 הדקות בליגה: רונאלדו, ואראן, ראמוס וקסמירו. שיאן הדקות הוא כמובן רונאלדו עם 2185 דקות (לשם השוואה מסי עם 2706 דקות בליגה!). כמובן שיש לשתי הגישות מחיר. בעוד ריאל איבדה עיניין בינואר- פברואר בליגה, היא מגיעה ככל הנראה בכושר הטוב ביותר מבין כל הקבוצות במעמד חצי הגמר, בעוד ברצלונה זכתה באליפות בנוסף לגביע מקומי, היא קרסה בתצוגה שהצליחה להכתים מעט את העונה המרשימה שלה מול רומא עם מהפך הזוי בו הקבוצה נראתה עייפה וכבוייה.

מעבר לכושר לאורך העונה, בעיה נוספת שעולה היא הכשירות הרפואית. הכדורגל האירופאי ברמות הללו נהיה אינטנסיבי ותובעני בצורה כמעט בלתי אפשרית. המחיר שקבוצות בסדר גודל של ברצלונה משלמות על היעדר רוטציות הוא בפציעות, ובאופן יחסי היו לנו לא מעט העונה (וזה בלי פיקה שסוחב רגל כבר כמה משחקים).

פציעות בולטות

דמבלה: 133 ימים- המסטרינג (27 משחקים)
אומטיטי: 47 יום- פציעות שריר (9 משחקים)
סמדו: 33 יום- המסטרינג (6 משחקים)
ורמאלן: 17 יום פציעת ברך, 4 ימים -ירך, 4 ימים- פציעת שריר, 27 יום פציעת שריר, 5 ימים פציעת קרסול.
אינייסטה: 10 ימים פציעת שריר בקיץ, 10 ימים פציעת שריר באוקטובר, שבוע- המסטרינג, 13 יום פציעת שריר בדצמבר ,9 ימים פציעת שריר ינואר, 8 ימים המסטרינג במרץ, מקרבי ירך- שלושה ימים באפריל (החמיץ 10 משחקים).
קוטיניו: 25 ימים עד ה- 24 בינואר.
בוסקטס: 26 יום פציעות כף רגל (4 משחקים).

בעוד הסיפור סביב הפציעות של דמבלה, קוטיניו ובוסקטס הוא שונה (הראשון לא עבר הכנה, היה עם בעיות תזונה והרבה מאוד לחץ, השני הגיע עם פציעה מאנגליה והשלישי מפגיעה ישירה), רוב הפציעות הן בסדר גודל של פציעות שריר, מתיחות וכדומה. היה מקום לנסות לייצר יותר רוטציות ולו רק בשביל שהשחקנים לא התעייפו, אלא בשביל למנוע מהם עומסים עד כדי פציעות שיביאו להיעדרותם במהלך העונה. עיניין נוסף ששווה לדבר עליו הוא הצוות הרפואי שאמור וצריך להיות עם היד על הדופק בכל הנוגע לכשירות של השחקנים, כשפציעות של עומסי שריר קרו ללא תלות במספר הדקות בהם שיחקו, שכן תכנון העומסים והתחזוקה של השחקנים לא היה טוב מספיק. בכנות, העונה הזאת השחקנים קרעו את עצמם והביאו תוצאות, אבל הם לא יכולים להמשיך באינטנסיביות הזו לאורך זמן.

הפתרון של ואלוורדה במצבים כאלה בישורת האחרונה של העונה היה משחק יותר סטטי והסתמכות על הקו האחורי והעלאת אינטנסיביות בשעת הצורך. בהתחלה זה עבד, אחר כך קרטע, ובסוף התפרק מול רומא, ולמעשה חשף לעיני כל את הפער בינו למאמן עם ניסיון אירופאי ברמות הללו. אומנם אני מבין את ההשתלבות ההדרגתית של קוטיניו ועוד מנסה להבין מה קרה עם דמבלה מעבר לפציעות וההשתלבות ההדרגתית, היה מקום באופן חד משמעי לרוטציות, בין אם עבור עייפות השחקנים, הפציעות ואפילו בשביל לשמור על שחקני הספסל בעניינים בשעת הצורך

הערכה כללית

אני מרגיש מוזר לכתוב הערכה כלשהי על מאמן ברמות האלה, שכן אני לא עושה הרבה בתחום מלבד לכתוב על מה שאני מבחין בו ויכול לחקור אותו. בכל זאת, שווה לתת את הדעת על ה”הימור” אותו לקחה ברצלונה. בעוד הקבוצה סוגרת שיא היסטורי של ניצחונות יחד עם ככל הנראה דאבל מקומי, נראה שהתמונה לא רעה כ”כ, והיא באמת לא. בנוסף, נראה שבאופן קבוע היה תהליך מחשבה ולמידה ממשחק למשחק, וניסיונות להוציא יותר מהשלד הקיים, שמוכשר ככל שיהיה, הוא קיבל את אחד הסגלים החלשים של הקבוצה בעשור האחרון (ויסלחו לי גומש, פאוליניו, דאולופאו ודמבלה שכמעט ולא שיחק).

למרות הכל, מעבר לתארים, המשחק היה פחות אטרקטיבי, סוחף ומרגש, התלות במסי גדלה, ועדיין ההפסד לרומא יושב כמו עצם בגרון. שלא תתבלבלו לרגע עם פינוק של אוהד בועה, לברצלונה מאז ומעולם היו יומרות מסוימות בכל הנוגע לשיתוף צעירים, סגנון משחק וכ’ו, ובעוד הקבוצה לא נאמנה לסגנון שלה במאה אחוז ההרגשה היא שהתארים (מכובדים ככל שיהיו) מגיעים עם טעם מעט חמוץ. ואלוורדה עבר עונת בכורה לא פשוטה בכלל, ומגיע את כל הקרדיט האפשרי כמי שנראה כאחת מנקודות האור הבודדות בתחילת העונה, אך עדיין יש ציפייה ממנו לפחות בעונה הבאה לנסות ולשאוף שוב לגישה שמייחדת את המועדון מזה עשרות שנים. כי ככה זה עם קרוייפיסטות- קטנוניים, וזה כמובן מבלי להזכיר את הכישלון האובייקטיבי לחלוטין בחלוקת העומסים.

בנימה אישית יותר, אני מאמין במה שהבאסקי ניסה לבנות, ואת רוב ההחלטות שלו בהחלט הצלחתי להבין. אומנם נאמר שכלב זקן לא יכול ללמוד תרגילים חדשים, אך כולי תקווה שדווקא מאמן כמוהו שמציג עד כה גישה שקטה וצנועה, ומצליח להחדיר שקט מסוים בשחקנים, יצליח למצוא את הדרך בה ברצלונה תצליח להתפתח תחתיו, ואפילו מצליחה להעלות איזה שחקן באופן מקרי מהלה מאסיה (הלוואי אלנייה).

אי אפשר לסיים בלי עוד סרטון שממחיש את הדינאמיות והחזרת משחק ה-BUILD UP של הקבוצה בקישור: