מסי מוסר את הכדור לראקיטיץ’, ראקיטיץ’ מחזיר לו, עכשיו תעשו סטופ ותדמיינו: אף אחד לא זז, הכל עומד, הכל קפוא, חוץ ממסי.
מסי עוזב את הנקודה שהוא עומד בה ונכנס לרחבה בודק איפה כל החברים שלו עומדים, למי הוא יכול למסור, לבשל, לבשל למבשל, הוא רואה שכולם פחות או יותר שמורים ואז בזווית העין הוא קולט משהו בעמידה של השוער ביחס לקו השער, משהו קורץ לו שם, אז הוא הולך לבדוק.
הוא מגיע עד תיבת החמש ומתחיל לאמוד את המרחק של השוער מקו השער, מודד עם העין את הזוויות, מרטיב טיפה את האצבע עם הלשון ושם אותה באויר הפתוח לבדוק לאן נושבת הרוח.
הוא מחייך, מבין שאפשר וחוזר באדישות לנקודה שהוא עמד בה קודם.
עכשיו תלחצו פליי ותפסיקו לדמיין, כי זה בדיוק מה שמסי עשה, רק שהוא עשה את כל זה במאית השניה.
תשענו אחורה ותצפו איך הכדור עושה בעדינות את הדרך אל השער ברגע של קסם.
לדעתי מדובר באחד השערים היפים בקריירה של מסי
שער העונה שלי ללא ספק, בזיק של גאונות.
מסי לא עשה את זה כי זה מרהיב, או בשביל שכולם ידברו על זה, הוא עשה את זה כי מבחינתו זו הדרך הכי בטוחה שהכדור יגע ברשת.
כמה מילים על התגובה של מסי למחיאות כפיים של הקהל של בטיס:
מסי מרים את היד כדי להודות להם, היד למעלה, הראש למטה.
כל כך הרבה צניעות, כמעט מתבייש, כאילו לא הוא זה שהרעיד את הלבבות של כל אוהדי הכדורגל בגאונות האופיינית שלו כמה שניות לפני.
בואו נחזור רגע לתמונה העצורה, כמו צייר דגול רגע לפני שהוא מושך בפעם האחרונה את המכחול על הדף ומחליט שהציור גמור. כמו מלחין שנושם נשימה עמוקה ורושם את התו האחרון שתסגור את הסימפוניה שלו.
וכמה סימפוניות ויצירות אומנות מסי נתן לנו לשמוע ולראות.
