באלדה: “גזענות אי אפשר להצדיק בשום דרך. אתה לא יכול להתעסק עם שחקן בגלל צבע העור שלו, זה לא משנה מה הוא עושה. גדלתי עם גזענות. אלה דברים שאתה גודל איתם ואתה חושב שזה נורמלי. אבל כשאתה מתבגר אתה מבין שכל זה רק בגלל צבע העור שלך. ככל שיש לך יותר מעמד, כך אתה מבחין בפחות גזענות ברחוב. הבעיה היא שאם אבא קורא לויניסיוס ‘קוף מזו**’, זה סביר מאוד שהבן שלו יגיד את זה לילד שחור בבית הספר. ההתנהגות באצטדיונים משתקפת ברחובות. גזענים יעליבו עובדים בגלל צבע העור שלהם. זה לא משנה אם יש לך כסף או לא”.
“הצעדים שהייתי לוקח זה שבהערה הגזענית הראשונה, עוצרים את המשחק ולא חוזרים. זה ימנע אנשים מלעשות את זה. גזענות ברחובות יותר קשה למנוע, אבל בכדורגל אתה יכול לעשות צעדים משמעותיים”.
“אחרי העלבונות הגזעניים לניקו וויליאמס לאחר המשחק בגביע המלך, כתבתי לו. אמרתי לו לא להקשיב, שאלה שקיללו הם אנשים שאין להם חיים, שמתחבאים מאחורי מסכים, שהם חסרי כבוד. ביקשתי ממנו לנסות לשכוח את זה”.
“בעולם הכדורגל לא הייתה לי בעיה של גזענות, אבל חוויתי אותה ברחוב. גם אני וגם משפחתי. אני זוכר שכשהייתי קטן רציתי לשחק בפארק והילדים אמרו לי ולאח שלי שהמשפחות שלהם לא מסכימות להם לשחק איתנו כי אנחנו שחורים. להורים שלי היו בעיות להתקבל לעבודות בגלל צבע העור שלהם. אחי נעצר ונדרש להציג מסמכים בלי שום סיבה. הם אומרים: ‘מה אתה עושה כאן?’ רק בגלל צבע העור שלך”.
“בתחילת העונה, העתיד שלי כלל לא היה ברור. לא ידעתי אם אני יוצא להשאלה. הבנתי שאני לא הולך לקבל דקות, אבל לקחתי את זה כאתגר, האמנתי בעצמי. במשחק הראשון לא שיחקתי דקה. בשני, נגד סוסיאדד, כבר פתחתי ורשמתי את הבישול הראשון שלי בקבוצה הראשונה. הייתי מודע לכך שזה יוכל להיות קריטי, שזה היה הרגע שלי”.
“לייצג את המדינה שלך בגביע העולם זה הדבר הכי טוב שיש. אני זוכר את המשחקים כאילו זה היה בחלומות. הכדורגל הוא כל כך מהיר שאין לך זמן להנות מהרגעים הללו. כשהמונדיאל נגמר, כן הבנתי מה קרה, וזה היה גדול מאוד”.
“הוותיקים אומרים לנו הצעירים לשמור את הרגליים על הקרקע, שכדורגל זה רק לכמה שנים ואז הכל נגמר. וגם שאנחנו צריכים להיות מודעים לכך שאנו בני מזל, שכל אחד היה רוצה להיות במקומנו”.
“הגעתי לבארסה כשהייתי בן 7. היום לא נשאר אף אחד במועדון מאותה קבוצה. מהיום הראשון אומרים לך שכדורגל זה מורכב מאוד ושאולי יום אחד אף אחד מכם לא ישאר”.
“ג’ורדי תמיד היה טוב מאוד אליי, הוא היה הכרחי להתקדמות שלי. הוא עזר לי בכל האימונים, הוא אמר לי איך אני צריך להגן, איך לתקוף. הוא עזר לי הרבה גם בנבחרת”.
“צ’אבי שם דגש רב על השיטה ועל לתקן את הטעויות שלנו. הוא מאמן שקרוב מאוד אליך, זה בולט שהוא היה שחקן. הוא חשוב מאוד בשבילנו”.
חוסר הערכה לליגה? “ריאל מדריד לא נותנת לך כלום במתנה. אני יודע שהם היו רוצים לזכות באליפות. זה תואר קשה מאוד שמחייב עקביות ושנלחמנו עליו במשך 9 חודשים. אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל זכינו בזכות מאמץ גדול”.
“באירופה היה חסר לנו תחרותיות. גם היו לנו פציעות בזמנים לא אידיאליים, אבל אין תירוצים. היו המון החתמות. בעונה הבאה אנחנו הולכים לתת הכל בליגת האלופות, זה התואר שאנחנו הכי רוצים עכשיו”.
“השחקנים שהכי הרשימו אותי היו מוסיאלה במהלך המונדיאל וקימיך עם באיירן מינכן. גם הייתי מאוד מופתע מלוקה מודריץ’, בן 37 וזה נראה שהוא בן 20, זה משוגע איך שהוא משחק”.
“סוד ההצלחה? הייתי אומר שזה שילוב של כישרון, עבודה והרבה הקרבה. אם יש לך כישרון ואתה לא מוכן לקחת הקרבות או לעבוד כדי להשתפר, אתה לא תוכל להגיע לשום מקום”.
“בעבר אמא שלי נהגה לקחת אותי למשחקים במטרו. נסענו בברצלונה עם תחבורה ציבורית, לכל כך הרבה מגרשים… אבא שלי היה זה עם הרכב אבל הוא תמיד היה בעבודה. אולי משפחות אחרות אומרות ‘זהו זה’ ולא מוכנות לקבל כל כך הרבה הקרבות. כשאתה קטן אתה גם מפספס דברים, כמו ימי הולדת של חברים ועוד הרבה, אבל עכשיו אתה רואה שכל זה היה שווה את זה.
עם המשכורת המקצוענית הראשונה שלי רכשתי לאבי אאודי Q3″.
“אנחנו הולכים להתחיל פרויקט עם העמותה של בארסה ברפובליקה הדומיניקנית. נעשה מגע ראשון עם גינאה-ביסאו, המדינה של אבא שלי, שאף פעם לא הייתי בה. אני רוצה להכיר את השורשים, המשפחה, אבל אני גם רוצה לעזור לאנשים דרך הספורט.
לפני ימים הייתי בבית ספר שלמדתי בו כשהייתי ילד. אני חושב שזה חשוב מאוד שבשכונה כזאת הילדים יוכלו לראות מישהו כמוני שעשה את זה והגיע לבארסה ולנבחרת אחרי שבא מאותו מקום כמוהם. ספורט הוא חיוני בשכונות כמו שלי כי הוא שומר על ילדים מהחלטות רעות. אם לא הספורט, מי יודע מה היה יוצא ממני. אז זה חשוב מאוד בשביל למקד אותם ולהרחיק אותם מההבעיות שהם עלולים לפתח”.
