טשיירה שרק את שריקת הסיום ושחקני בארסה המאוכזבים עשו אתדרכם לחדר ההלבשה. צ׳אבי אמר אחר כך שכולם על המגרש היובידיעה שתקוות האליפות נגוזה. אבל רגע לפני שהם נכנסים לחדרהאורחים ב׳מרטינס ואלרו׳, ג׳רארד פיקה מחכה להם בחוץ עם חיוך:״אתלטיקו לא הצליחה לנצח את מאלאגה״, ואנחת הרווחה נשמעהלמרחקים. פויול אסף את כולם לחיבוק וצעק ״ואמוס צ׳יקוס, זה עוד לאנגמר!! אפשר לעשות את זה בבית!!״.
מסיבה לא ברורה (כנראה ווילי), אנחנו עדיין בתמונת האליפות. הדלישבעטנו בו כל כך הרבה פעמים העונה, שנמצא כבר במצב טוטאל לוס,איכשהו חזר לעמוד על תילו, לקראת שבת. אנחנו בהחלט יכולים להחנק שוב מול נושאת המטוסיםשסימאונה יציב מולנו, אבל היו דברים מעולם. פנדל, פגיעה בשחקן,ריבאונדמהשוער – דברים יכוליםלקרות.
אחרי אסאדו, ארוחת ערב + נשף ואקסטרה יום חופש, דווקא היה מפתיע לראות את השחקנים רצים עלהמגרש ולא מתגלגלים. כל ההכנות למשחק הזה היו מראש לא אופטימליות, ואיכשהו התיקו בויאדוליד שלהרעלים ברביעי החזירו את בגדי הים מהארון. אני חושב ששיחקנו בסדר, הרבה יותר טוב מחטאפה, אוהניצחון שגנבנו במדריגל. כמעט תמיד מתעלמים מהיריבה והאמביציה שלה להשרדות. אלצ׳ה שמרהבפעם העשירית העונה על שער נקי בבית שלה. רק 2 קבוצות הצליחו לכבוש שם צמדים – אתלטיקו ורעל(וגם זה בשוד) – ושם זה לא היה בקונטקסט של הישרדות.
זאת תהיה הפעם השלישית בהיסטוריה שהליגה תוכרע בדו קרב במחזור האחרון, מאנו–א–מאנו, המזלבמקרים האלה עד כה לא האיר לנו פנים, ודווקא כן האיר פנים לאתלטיקו. אולי הפעם, מכל העונה ההזויה /מתישה / כואבת / עצובה הזאת, נרקוד עם האישה השמנה ששרה. בשביל פויול, בשביל ואלדס, בשבילטיטו.
הטוב: עוד לא אבדה תקוותנו.
הרע: התקווה נעוצה בשבירת הבונקר של סימואנה.
המכוער: שגיא כהן חופר על צ׳אבי הפצוע.
