בלי נקודות הפעם, רק עם רגש.
קו מאוד דק הפריד אתמול בין: ״לוזרים / אימפוטנטנים״ ל-״ווינרים / הראו אופי / גדולים מהחיים״. סטטוס קוו של 4 דקות אמש, וכל הנראטיב של הגיבורים היה משתנה לתמונה הקלאסית של מסי עם הפנים למטה והיריבה חוגגת ברקע. סמכו עליי, ב׳מארקה׳ המדרידאי כבר העלו תמונה כזאת בדקה ה-85 בסיקור המשחק שלהם.
אבל כמו שקרלס פויול אמר לפני ההארכה, ההתחושה הפנימית אצלי הייתה שלא משנה מה הייתה התוצאה בסוף, הייתי גאה בגרסה הזאת של בארסה אתמול. זה לא אומר שעכשיו יש לנו את החומר הנכון בשביל לרוץ עד הסוף, אבל רצף הניצחונות שקומאן התפלל אליו כל כך הרבה (ודיברתי עליו בטורים קודמים) – באמת גרם לקבוצה הזאת להאמין יותר, וזה כבר משנה את נקודת הפתיחה הקבועה שלה.
זה לא מבטיח לנו שנפרק את פאריס סן ז׳רמן, רחוק מזה. זה גם לא מבטיח לנו חיים קלים אצל בטיס, או טיול בחצי הגמר בשבוע הבא. אבל בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, כולנו הערנו את הבית בצרחות, גאים בבארסה ובמה שהיא עשתה על המגרש.
לאוהדים שסבלו כל כך הרבה בשנה האחרונה, לאוהדים שמחפשים את האקספיזם הזה כל הזמן, גם אם זאת רק תחושה רגעית של אקסטזה – זה שווה הכל.
ויסקה בארסה ❤️💙
