אני בטוח היחיד שלא צרח בשער הראשון והשני של סווארס, זה היה גמר לכל דבר, והיינו חייבים לעצור את המפולת שלגים הזאת. לאורך המשחק היה לי קשה להתנער מהמחשבה של ״אם היינו שוברים את ולנסיה מוקדם יותר״, אבל החלב הזה נשפך מזמן.
קשה שלא להתעלם מהליקוים החמורים שהיו בהגנה שלנו בתחילת המשחק. חלק מהאשמה על הרגליים הקפואות של ברטרה (שהשתפר עם התקדמות המשחק), וחלק על העובדה שכמעט כל כדור שמורם לצד ימין של אלבס גורם לדפיקות לב אצל כל אוהד. ההחמצות המזעזעות של דפור׳ יכלו לשלוח את המשחק הזה לכיוון אחר, אבל הפעם לשם שינוי אלילת המזל הייתה איתנו.
השערים של מסי, סווארס וניימאר, גם אם הם נכבשים מול גוויה, חיונים מאוד למוראל. קשה מאוד לבנות מומנטום מאפס ועם 4 משחקים לסיום, אבל לפחות התחלנו.
הלחץ יעלה עוד מפלס החל מיום שבת כשהמדרידאיות יתחילו לשחק לפנינו, והעובדה שבטיס ואספניול מחכות לנו בהמשך עושה כאבי בטן לכל אוהד בארסה שחווה את טראומת טאמודו ימח שמו וזכרו.
הטוב: שמיניה.
הרע: יכלנו להסתפק בחצי גם ביום ראשון.
המכוער: הלחץ עוד יעלה.
