ז’וזפ סוניול: הנשיא שנרצח

הסיפור של נשיא קבוצת הכדורגל של ברצלונה שנרצח: ז’וזפ סוניול כיהן בתפקיד הנשיא רק שנה, אך השאיר מורשת חשובה.

הודות ליוזמה המבורכת של מאנל תומאס (ראש המרכז לתיעוד של המועדון), בשיתוף סגן הנשיא קארלס וילארובי, בארסה הכריזה על “השנה של סוניול”, שנה של חגיגה ושיקום של הדמות המובילה בהיסטוריה של המועדון. כפי שהרבה כבר יודעים, יציע הכבוד בקאמפ נואו יקרא על שמו של סוניול כמחווה לנשיא שנרצח. למרבה הצער, הידע, בכל הנוגע לסיפור הרצח, ממשיך להיות בעיה מביכה בקרב האוהדים וחברי המועדון.התשוקה לצבעי הבלאוגרנה, אינה מתיישבת עם הידע הדל על הביוגרפיות של האישים, שבעזרת מאמץ וכשרון, הביאו אותנו למקום בו אנו נמצאים.

אז מי בדיוק היה סוניול? התשובה ברורה: נשיא המועדון שנורה ללא משפט בהרי הגואדאראמה ב-6 באוגוסט 1936, מספר שבועות לאחר תחילת מלחמת האזרחים הקטלנית בספרד. כשהיה רק בן 38, הנשיא סוניול היה כבר 3 פעמים חבר בפרלמנט הספרדי מטעם מפלגת השמאל הרפובליקנית של קטלוניה, הוא היה פוליטיקאי קטלאני לאומני ויו”ר מועדון הכדורגל ברצלונה. הוא היה בעל רעיונות ברורים לגבי מה המועדון מייצג ולאן הוא רוצה להוביל אותו, אך עתידו נקטע ברגע.

חי את חייו עד תום

חייו של סוניול היו אומנם קצרים אך מספקים. הוא היה תעשיין במצב כלכלי טוב והיה מעורב בעסקי הסוכר. בשנת 1930, הוא ייסד את העיתון השבועי “לה רמבלה”, אשר חרט על דגלו את המוטו “ספורט ואזרחות”. באפריל 1928, כשהיה רק בן 30, הוא הצטרף לחבר המנהלים של המועדון (בראשות ארקדי בלאגר). ב-27 ביולי 1935, בתקופה של תהפוכות רבות, הוא הפך לנשיא המועדון והיה מושפע רבות מאובדן אוהדי הכדורגל, שנגרם בעקבות עלייתה של הרפובליקה הספרדית ומההשלכות של הכישלונות הספורטיביים שנגרמו בגלל חוסר היכולת לתפקד לאחר תקופת תור הזהב של הקבוצה (1919-1930). בתקופת תור הזהב, הקבוצה כללה את  ז’וזפ סמיטייר, ויסנס פיירה, אמיל וולטר, אמיליו סאגי ועוד רבים אחרים.

קודמיו של סוניול בתפקיד נכשלו, אך סוניול, מרגע שהפך לנשיא המועדון, הניח את היסודות והפך את הקבוצה לקבוצה צעירה, מלאת פוטנציאל שכוללת שחקני בית מבטיחים.

חוסר עקביות

באותה תקופה, שני שחקנים צעירים ומוכשרים היו הבולטים בשכרם במועדון: ז’וזפ רייק וז’וזפ אקכולה (כונה “המאסטר”, “הפרופסור”). האוהדים זעמו על חוסר העקביות המשווע של הקבוצה הצעירה וחסרת הניסיון שהייתה מסוגלת להציג כדורגל מרתק  אך גם לספוג תבוסות כואבות. היו שמות רבים מבטיחים בסגל ומספיק כישרונות כדי להבטיח שהמועדון יאתגר את הלה ליגה. תחת הנהגתו של סוניול, הקבוצה זכתה בשתי אליפויות קטלוניה וההרגשה הייתה שהטוב ביותר עוד עתיד לבוא.

להזכיר שמות של כדורגלני עבר מעלה זיכרונות טובים. השמות הבולטים במועדון היו:

השוער חואן חוסה נוגס, רייק, פדרול, אראנה (שחקן הכנף האגדי), מארטי ונטולרה, האוסטרו הונגרי ברקסי, הסקורר הקוסטה ריקני אלחנדרו מוררה, הקפטן המצוין רמון סבאלו, קאבאנס, הבאסקי לסונה, החלוץ רמון ועוד.

בעונת 1935/36, פטריק אוקונל, מאמן ידוע שזכה להצלחה גדולה בבטיס, אישר את החתמתם של שני צעירים מז’ירונה בעלי עתיד מזהיר: דומנק בלמאניה והשוער איבורה.

גמר ה”זמורה”

בעונה היחידה שבה סוניול היה נשיא המועדון, בארסה עלתה לגמר הגביע הספרדי מול ריאל מדריד בוולנסיה ב-21 ביוני 1936. בהיעדרו של סבאלו בהגנה עקב פציעה,  אוקונל שיחק עם ההרכב הבא: איבורה בשער, אראסו ובאיו בהגנה, בקישור החזק והעיקש: ארג’מי, פרנקו ובלמאניה ובקו הקדמי: רייק, אסכולה, אנריקה פרננדז וחוליו מוניוח.

מדריד ניצחה 2-1 אך לכל אורך המשחק סבלה את ההתקפות המאסיביות של בארסה. זה היה הניסיון הראשון של בארסה לזכות בתואר של המדינה אך היא לא צלחה אותו. ארבעה שבועות לאחר מכן, הצבא מרד, הכדורגל הסתיים ודרמה אמתית עמדה בפתח.

ספורט ואזרחות

ז’וזפ סוניול שיפר את המצב הכלכלי והעדין של המועדון. כמובן, כהונתו בסופו של דבר הייתה מתסכלת, הוא יכל להנהיג את המועדון רק במשך 3 חודשים וגם אז, עוד הצליח לפתח את רעיונותיו בצורה חלקית, מתוך אמונה שקידום פעילות ספורטיבית מייצג את הערכים של אזרח אחראי. ספורט צריך להבליט עקרונות, ערכים, אדיבות, רעיונות של קדמה, כבוד, סובלנות, רוח דמוקרטית וכל היוצא בזאת העולה על רוחו של הקורא.

העיתון “לה רמבלה” סייע בהפצת המוטו “ספורט ואזרחות” וקיבל את תמיכתו של האידיאולוג פומפאו פברה, שהיה אז נשיא איחוד פדרציית הספורט של קטלוניה. על פי אתר האינטרנט הרשמי של המועדון, הם היו “יזמים ומגנים במלוא מובן המילה שהשתמשו בספורט כאסטרטגיה חברתית לעידוד אדיבות”.

זוועה פשיסטית קצרה ברגע את ההשפעה החברתית של אדם שנועד למעשים גדולים לפני שעוד הגיע לגיל 40.

תרגום כתבתו הנפלאה של אנחל איטוראיגה באתר G14.

מורל מרציאנו