רועי ב. לוי עם #שיעור_בהיסטוריה מה-24 בספטמבר 2003.
מי שרצה לראות את המשחק האחרון בין בארסה לסביליה, המשחק הביתי הראשון של בארסה בליגה העונה, לא יכול היה להתרווח בשקע הכורסא החביב עליו בביתו ולצפות במתרחש על המגרש מעל גבי מסך הטלוויזיה שלו. לא, הלילה שבין שלישי לרביעי לא היה לילה של נהנתנות ביתית עצלה ומפנקת. המשחק לא שודר בשום ערוץ טלוויזיה בגלל חילוקי דעות בין הנהלת המועדון לבין חברת “אאודיו-ויסואל ספורט” אשר אחראית על ערוץ “דיגיטל פלוס”, אשר בדרך כלל משדר את משחקי הבית של הקבוצה הבלאוגראנית בשיטת “שלם וצפה”, ועל ערוץ הכבלים של בארסה, שגם בו משודרים חלק מהמשחקים הביתיים.
המקור לאותם חילוקי דעות היה כמובן השעה המאוחרת בו נפתח המשחק (24:05), שעה לא רגילה, בלשון המעטה, למשחק כדורגל. תחילה ביקשו ראשי המועדון הקטלאני להקדים את המשחק, אשר נועד להיות משוחק ביום רביעי, ליום שלישי, זאת עקב הרצון של הצוות המקצועי לשתף במשחק את שחקני הקבוצה אשר אמורים לקחת חלק במשחקי הנבחרות הלאומיות בסוף השבוע. אולם נשיא סביליה, חוסה מאריה דל נידו, סירב להיענות לבקשותיהם, באומרו ש:”ברצלונה צריכה ללמוד שהיא לא נמצאת במרכז העולם”. נשיא בארסה, ז’ואן לאפורטה, החליט שלא התנצח עם עמיתו האנדלוסי מעל גלי האתר וקבע באקט חד צדדי- אך לגיטימי, את שעת המשחק ליום רביעי. ליום רביעי וחמש דקות, ליתר דיוק.
וכך, חמש דקות לאחר שמחוגי השעון נקפו חצות, נשמעה שריקת הפתיחה בקמפ נואו. ומי שרצה לראות את המשחק במו עיניו, נאלץ לקחת חלק בחוויה לילית מוזרה וייחודית, שהחלה למעשה עוד לפני אותה שריקת פתיחה של השופט: בשעות שלפני המשחק הגיעו, בין אם ברכבים הפרטיים שלהם, בין אם על גבי הקרונות של המטרו (הרכבת התחתית) הלילי האחרון ובין אם בעזרת הסעות מיוחדות שארגן המועדון ממרכז העיר, שמונים אלף אוהדים מסורים, חדורי אמונה בצדקת הדרך של נשיאם החדש והאהוב. אוהדים כמו גונסאלו קבאלו, שעשה את הדרך הארוכה מסיצ’ס, עיר מגוריו, כשהוא רכוב על אופנוע הארלי דייוידסון גדול צבוע בצבעי המועדון “כדי לתמוך בצעד הזה של ההנהלה, ששמרה על הכבוד של בארסה- משהו שהוא חשוב יותר מעוד כמה שעות שינה וגם יותר מעוד כמה נקודות ליגה”.
לאפורטה הסתובב, מלווה באחדים מחברי ההנהלה שלו, ברחבה הגדולה שבין אצטדיון הכדורגל ובין אצטדיון ההחלקה על הקרח, נפוח כטווס וקורן מנחת כמו אב גאה בליל הולדת בנו הבכור. לאפורטה אמנם לא חילק סיגרים לפי המסורת, אבל הוא חילק חתימות לילדים, נעצר להצטלם עם אוהדים ושכלל את נפנוף הידיים המלכותי שלו בחדווה רבה. ברור היה כי הלילה החשוך שנפל על ברצלונה לא הצליח לעמעם את זוהר האגו והכריזמה שלו, וכי גם שעות הלילה המאוחרות לא יכולות להאט את הקצב הקדחתני של יקיר התקשורת הקטלאנית הזה (עד להפסד הראשון, כמובן).
אבל גם אם הייתה נופלת מעט עייפות על לאפורטה, הוא היה יכול להתרענן בעזרת אחת מ 40,000 כוסות הגספאצ’ו, תבשיל עגבניות וחומץ קר שהחומציות שלו יכולה כנראה לעורר גם מתים בקברם, אשר חולקו מחוץ לאצטדיון. על מנת להמתיק את הטעם הדומיננטי של הגספאצ’ו, חולקו גם 100,000 חבילות של ממתקי “קיט קאט”, 30,000 בקבוקי “אקטימל” של חברת דנונה, טון של פירות יבשים מסוכרים ועוד כמה רבבות של סוכריות על מקל של חברת “צ’ופה צ’ופס” הקטלאנית. מי שעוד לו נותר תיאבון, או שיניים, לאחר כל המתוק-מתוק הזה, יכול היה להתכבד בבוקאדיי’ו (כריך) של חברת “פאנס אנד קומפאני” או בשקית צ’יפס עם מטבל עגבניות שחילקו הדיילות החינניות של חברת “ליי”.
כדי להרוות את הצמא היו שם כמובן גם מוכרי הבירות הפקיסטאנים, אשר נודדים בברצלונה לאן שזרם האנשים מוליך אותם. בלילה הזה הם העדיפו לעזוב את הכיכרות המלאות בשתיינים צעירים ורעשנים ולקחת אתם את מרכולתם הנוזלית כדי לנסות ולמרר את ההמתנה של אלו אשר חיכו בתור הארוך לכרטיסים המעטים שעוד נותרו למכירה בקופות האצטדיון.
אבל לאחר גווע תרועות החצוצרה, לאחר שכל הגספאצ’ו נלגם ולאחר שכל הצ’יפס והשוקולד כבר עוכלו, נאלצו באי האצטדיון לראות, מבעד לאשמורות עיניהם המצומצמות מרוב עייפות, בארסה מנומנמת לפחות כמו האוהדים שלה ביציע. בארסה אשר חוברה לה יחדיו מפיסות של שחקני הקבוצה השנייה (אוסקר לופס בצד השמאלי של ההגנה וסרחיו גארסיה כחלוץ מטרה נראו על המגרש כמו ילדים ששעת השינה שלהם חלפה עברה לה זה מכבר) ושל שחקני הרכב שלא זכו להרבה דקות משחק משותפות במשחקי ההכנה לליגה (עבור רפאל מארקס המקסיקאי ופטריק אנדרסון השבדי, האחראים העיקריים על מרכז ההגנה של בארסה, היה זה המשחק הראשון שבו הם משתפים פעולה על המגרש).
לאחר שער היתרון של סביליה, שהושג באמצעות בעיטת עונשין מ-11 מטרים, “הודות” לשגיאה של השוער הצעיר ויקטור ואלדס, ניתן היה לחוש ביציעי הקמפ נואו בתחושה של אי נוחות. יכול להיות שאלו היו הזיכרונות הקשים מהביקור הקודם של סביליה באצטדיון בחודש דצמבר האחרון, ביקור שהסתיים בניצחון 3-0 של הקבוצה האורחת ובאחד המפגנים הגדולים ביותר בתולדות הקמפ נואו של הקהל כנגד המאמן דאז, לואיס ואן-חאל וכנגד נשיא המועדון, ז’ואן גאספרט, אשר עמד אז בסיום המשחק תחת הגשם ותחת נאצות הקהל והצהיר שהוא לא מתכוון לפטר את המאמן או להתפטר בעצמו.
איך ואן-חאל וגאספרט גמרו אנחנו כבר יודעים, אבל בארסה נחלצה מעוד הפסד לסביליה בעיקר הודות לרכש המשמעותי ביותר של הנשיא לאפורטה בקיץ האחרון, רונאלדיניו. אשר במהלך סולני גאוני אחד הצליח למנוע מלאפורטה, ומכל שאר הצופים באצטדיון, לילה ארוך של אכזבה וחוסר שינה.
אפשר להטיל ספק בהגיון הספורטיבי של קיום משחק בשעה מאוחרת כל כך של הלילה, אפשר לטעון כנגד השיקולים שהביאו לקבלת ההחלטה הזאת (חלקם ספורטיביים וחלקם כלכליים), אבל בדבר אחד אפשר להיות בטוחים. וזאת שלמרות כל המגרעות, מחוץ ובתוך המגרש, למרות הטעם החמוץ של הגספאצ’ו ושל הכדורגל הבינוני שנותר לכל מי שהיה בקמפ נואו בלילה הסהרורי ההוא, זה היה משחק של פעם בחיים. כך לפחות יש לקוות.
