התסריט שבו אנחנו נראים כמו טמפונים אחרי הפסד הוא מוכר וידוע (לנוכח ההיסטוריה). ראיו לזכותה, צברה ביטחון ככל שהענק עדיין ישן ושיחקה טוב. לחץ על אופציות המסירה של ואלדס הובילו לאיבודי כדור מיותרים, והיא גם נעה בחופשיות מול משחק הלחץ הלא קיים שלנו. מול הביטחון שהיה בקאנטים, מי יודע מה היה קורה אם לא היו מחמיצים כמו אפסים בפתיחה.
הדבר הכי חשוב שקיבלנו בסיום המשחק הוא החזרה של הרכבת למסלול, אחרי שסטתה ממנו במדריד ביום שבת. זה בטח לא רכבת בהילוך חמישי, אבל לאט, לאט.
הדבר השני שקיבלנו זה ההסטה של וייה לאמצע ואלכסיס שמאלה, שבצעקה אחת של פפ למגרש, מוטטה את האיזון של ראיו בהגנה. משם קיבלנו את הדבר השלישי: אלכסיס עם ביטחון, בטח כשהוא רק עכשיו באמת נכנס לעונה הזאת. שער ראשון יוצא מן הכלל עם בננה נדירה, ושער שני (אחרי בישול מופלא של צ’אבי) עם סיומת קרירת רוח.
קיבלנו עוד בונוסים נחמדים כמו השער הנאה מאוד של מסי (עוד אחד לאוסף) ועוד שער לוייה. זה בטח לא היה הגוואחה בשיאו, אבל גם לא הגוואחה בעליבותו.
מי שכן היה עלוב היה כמובן קייטע. שבוע אחרי משחק טוב שלו (יחסית) מול מילאן, חזר לחרב את מרכז המגרש, לבצע רק פאולים, ואפילו לגרום לשגיא כהן לפתוח עיניים סיניות ולהכיר בחייזריותו.
וזה לא רק קייטע. אפשר להבין את הפאניקה עד לגול של אלכסיס (עניין מנטלי לחלוטין), אי אפשר להסביר ואפשר לבוא בטענות על הבקיעים שנפערו בהגנה שלנו במהלך חלק לא מבוטל של המשחק. קבוצה קצת יותר קטלנית מקדימה (בעוד שבוע וחצי) יכולה לעשות שמות ממצבים כאלה. וחלאס לנגוח קדימה מהרחבה קצר קדימה!
פיקה ניקה את עצמו לקלאסיקו באקט לא ספורטיבי בעליל שאני מאוד מסתייג ממנו. אלבס ומסצ’ראנו שמרו על עצמם וגם יהיו בקלאסיקו. בוסקטס עדיין בסיכון עם 4, מה שאומר שאנחנו נשאר עם הסיכון של קייטע מול לבאנטה בשבת.
הטוב: לחזור לנצח.
הרע: היכולת עוד טעונת שיפור, אבל בסדר.
המכוער: אני ראיתי את המשחק על מיוט, בידיעה מראש על חפירות היעקבי את כהן על “זאת לא בארסה שאנחנו מכירים”.
ההרכב:
ואלדס (6).
אלבס (6), מסצ’ראנו (6), פיקה (6), אבידאל (6).
צ’אבי (7), קייטע (3), אינייסטה (6).
אלכסיס (8), מסי (6), וייה (6).
חילופים: תיאגו (5), ססק (6), אדריאנו (4).
55,922 צופים בקאמפ נואו.
