איך מורידים את תחושת האיכסה בבוקר שאחרי ההפסד? מנערים לאט לאט ובזהירות. עדיין, החיים שלנו יפים. ההפסד האחרון האמיתי שלנו היה לפני 7 חודשים, ואחריו בארסה ידעה לגמול לנו באורגזמות חדשות לגמרי. ועם כל השיאים שהקבוצה שלנו הביאה לנו ב-3 השנים האחרונות, התקווה לשמחה נוספת תמיד תהיה. תמיד.
באשר למשחק, הוא היה התסריט המוכר והטוב לכל משחק חוץ של בארסה. בונקר מאסיבי של המארחת עם 7 שחקנים ברחבה + 3 מסביב לה. בדרך כלל בארסה תספק את ההברקה היחידה כדי לפרוץ את ההתבצרות ולהכריח את היריבה לצאת קדימה. אמש, ההתקפה שבלי ספק נשענת על כתפיו של מסי, סבלה מיום רע מאוד של המשיח. גם הדריבל הקל ביותר לא עבד לו, וכשזה כן עבד, טשיירה פסל בנבדל חוקי, והקורה בסוף הבהירה מעל הכל שזה לא היה היום שלנו.
חלק מההצלחה בהתגוננות מול בארסה מוסיף לחוסן המנטלי של המתבנקרת. וכך עם חלוף הדקות, בארסה מאבדת את יכולת ההרתעה שלה, אל מול העלאת הביטחון של הבונקריסטים. ואם הם כובשים חלילה (במצב היחידי למסגרת), מצבך אבוד.
כדרך אגב, קשה להבין כיצד קבוצה כל כך מאומנת ממשיכה לספוג ממצבים נייחים וממשיכה לא להעמיד שחקן על יד הקורה. חלק מהשער אתמול הוא בלי ספק של קייטע שלא התרומם באפסיותו לכדור, אבל העמידה במצבים נייחים פשוט מזעזעת.
כדרך אגב 2, בימים שכל מיני היגוואינים בורחים מהמסטאייה עם נקודות אחרי נגיעת יד, אנחנו מצפים שאת המינימום באי שריקה לנבדלים חוקיים לחלוטין, יעשו לנו מערוף. אחרת עוד נחשוב בטעות שיש שיפוט בעד מדריד…
פפ גווארדיולה, ושאר החניכים שלו הבטיחו בסיום המשחק להמשיך להלחם, “כי אנחנו בארסה”. עזבו דיבורים, אנחנו צריכים מעשים. אפשר למלא את הדלי בחזרה ב-10 בדצמבר. יהיה בסדר.
הטוב: מחזירים את הביטחון מול ראיו ביום שלישי.
הרע: קייטע כחילוף התקפי.
המכוער: המנדרילים שיוצאים מהחורים שלהם.
ההרכב:
ואלדס (5).
אלבס (5), פיקה (6), אבידאל (5), מקסוול (4).
צ’אבי (6), בוסקטס (6), תיאגו (5).
אלכסיס (5), מסי (4), וייה (4).
מחליפים: קייטע (3), פדרו (5), קוואנקה (4).
16,810 צופים בקולוסיאום אלפונסו פרז.
הכאב זמני. הגאווה נצחית.
