יבוא יום, אולי אפילו היום, ותבין שפשוט גנבו לך את הלב. די בקלות למען האמת, משום שאתה כל-כך צעיר, עדיין לא יודע להבדיל בין עבר להווה, בין חלום למציאות. ואתה כל-כך תמים, לא לימדו אותך להיזהר מזרים עם מילים יפות, ס’ שורקת והבטחות ריקות. ואתה כל-כך בטוח בעצמך, שבכלל לא שמת לב שלמעשה סוגרים אותך בכלא עם דלתות פתוחות, ממנו, גם אם תוכל, כבר לא תרצה לברוח לעולם.
ויבוא יום ותקלל את היום הזה ותצטער על שלא קיבלת את העצה הזאת שלי, אותה אני מעניק בלב כבד אבל בביטחון מלא. ויבוא איזה יום, כשתראה מול עיניך קבוצה כל-כך אפרורית וכל-כך מחוסרת השראה, עד שהימים היפים של העבר הלא-ממש-רחוק, יידמו בעיניך לאיזה חלום מטושטש שפעם רק חלמת בהקיץ. ויבוא יום והדבר היחיד שיהיה יציב בחייך תהיה האכזבה. ויבוא היום ויתברר לך שאין לך יותר מדי הרגלים רעים (אתה מעשן מעט, מדי פעם אתה שותה כוסית, רק מתוך שעמום, לא רודף אחרי נשים או גברים, ולא נותן להן יותר מדי סיבות לרדוף אחריך), אבל נדמה שמהאכזבה המתוקה ההיא לא תוכל עוד להיגמל, זה ההרגל הרע שלך, ואין לו תקנה.. כי גם אם תחליט ברגע זה ממש להבטיח לעצמך כבמין נדר מאוחר: “אני אוהב קבוצה אחרת, אהיה אוהד מסוג אחר, מי שבעצם תמיד רציתי להיות”, יתברר לך וודאי שהכל לשווא. ראשית, מפני שאתה תחוש שכוחותייך כבר מועטים מכדי להמר עליהם בנסיון לשנות את מצבך, ושנית, איזה ערך יש עכשיו בעיניך למה שרצית פעם להיות? הרי מה שאתה רוצה היום צנוע בהרבה ממה שרצית לפני כמה שנים, ובעיקר, הרבה פחות חשוב לך להשיג אותו. ויבוא יום שפורום אוהדים וירטואלי יהפוך להיות עבורך לקבוצת-תמיכה, ואתה תדע שמשהו לא בסדר אתך. תדע, אבל כבר לא יהיה לא אכפת יותר.
אז תקרא אותי היטב, אוהד בארסה מתחיל, תקרא ותברח עכשיו- כשאתה עוד יכול לעשות זאת- תצא מהאתר הזה, תכבה את המחשב (אתה יודע מה? תנתק אותו מהחשמל, רק כדי להיות בטוח). לך לחנות ספורט ותקנה את החולצה החדשה של אמבפה או של הלאנד. אל תעשה לעצמך חיים קשים. תפסיק לקרוא במכתב הזה עכשיו, כשאתה עוד מסוגל לחשוב בבהירות. אל תקרא יותר כאן!
המשכת לקרוא? עכשיו כבר מאוחר מדי. להתראות אחרי התיקו המאכזב הבא מול קאדיז בליגה, אחרי בעיטה בדלי עם טעות בתוספת הזמן או אחרי עוד הפסד מביש מול קבוצת בונקר איטלקית בגביע האלופות.
רק אל תגיד שלא הזהירו אותך בזמן, את הזכות להשתמש בתירוץ הזה הפסדת כבר לפני שלוש שורות…
