זה באמת נראה כמו משחק פלייסטיישן, עד שמגיעים לחלק החשוב באמת. פיגור 6:0, חטאפה יוצאת סוף סוף להתקפה ומה עושה בארטרה? מנסה לעצור אותה! חצוף! מה עוזרת לנו קורה?! הלאה, אחרי שאחד עושה פדיחות, מגיע הבלם השני ועושה בושות. נכנס לרחבה שחקן עם חולצה צהובה ו-26 על הגב, מניף את הרגל וכבר מדמיין את הרשת זזה, ואז – משום מקום – מתייה נזכר להיות מרוכז, גולש ומרחיק. לא ייאמן.
ורק פיקה יושב ביציע ומתבאס. הוא כבר פינטז איך הוא רואה משחק טניס שני תוך שבוע.
בשריקת הסיום נזכרתי בסטטיסטיקה משעשעת שראיתי היום: ב-6 השנים האחרונות, בארסה ניצחה רק 3 קבוצות ב-1, 2, 3, 4, 5 ו-6 (כלומר 0:1, 0:2 וכו’): גרנאדה, חטאפה ו…רעל מדריד! והנה מגיעה עוד שישייה. האמת? זה יכול היה בכיף להגיע למימדי דאבל-פיגרס אם MSN לא מורידים את הרגל מהדוושה. לוצ’ו אפילו שיתף פעולה כשלא החליף אף אחד מהשלישייה ונתן למסי לשחק מאחורי סוארס, ניימאר והצל של פדרו, אבל היה טבעי שהקצב הרצחני מהמחצית הראשונה, ייעצר.
המשחק הזה – והסטטיסטיקות שהוא ייצר – היו מדהימים ברמת הביצוע. אני לא זוכר משחק אחד עם כל-כך הרבה שערים יפים. פעם ראשונה שמסי, סוארס וניימאר כבשו ובישלו, ואליהם התווסף צ’אבי ביכולת אדירה. זה מה שקורה כשהוא משחק קרוב לרחבה. משחק הלחץ המצויין עזר ומפה לשם, התיאום של MSN מגיע לשלמות ברגע הכי חשוב של העונה. אני לא מת על זה שלוצ’ו חושב פעמיים לפני שהוא מחליט אם “מותר לו” להחליף את מישהו מהטריו ההתקפי (מבחינתי היה אפשר להוציא שניים מהם – גם את מסי – בנוסף לחילוף הטוב של בוסקטס), אבל בסופו של דבר הנשק העיקרי שלנו מגיעא במצב נהדר למאני-טיים. זה מה שחשוב.
