ביום האחרון של עונת 2000/01, ריבאלדו הבקיע שלושער אגדי בניצחון 3 – 2 על ולנסיה. שער הניצחון שהובקע ממש ברגעים האחרונים של המשחק היה בעיטת מספרת בלתי הגיונית, כזו שמזכירה את השער הדרמטי של פלה בסרט “הבריחה לניצחון”, שעזר לסילבסטר סטאלון וחבורתו לברוח ממחנה השבויים. השחזור של ריבאלדו היה גלגל הצלה של הרגע האחרון מהנפילה לגביע אופ”א הארור.
ארבעה חודשים לאחר מכן, המשיח הברזילאי של בארסה שיחק לראשונה בעונת 2001/02 במשחק בית, נגד ליון. שריקות וקריאות בוז הדהדו בקאמפ נואו בכל פעם שנגע בכדור. תשכחו את העובדה שבארסה בכלל לא הייתה משחקת בליגת האלופות מלכתחילה אילולא ריבאלדו. זו הייתה תגובה מדהימה ל-4 שנים של גאונות בלתי מתפשרת.
בשתי עונותיו הראשונות של ריבאלדו בקאמפ נואו בארסה זכתה באליפות. ב-1999 זכה בפרס שחקן השנה בעולם של פיפ”א ובכדור הזהב. אף שחקן ב-25 השנים שקדמו לו משתווה למאזן 125 השערים שלו בכל המסגרות. 31 שעריו באירופה היו שיא מועדון (עד שמסי שבר אותו). למרות ההליכה הלא מאוזנת (באופן דומה לגארינצ’ה) ומראית העין האדישה, ריבאלדו לא רגיש ולא שביר. הוא שיחק ב-140 מ-162 משחקי הליגה מאז הגעתו מדפורטיבו לה קורוניה ב-1997 ועד אותו משחק נגד ליון, פותח בכולם למעט שניים. בהחלט אפשר להתרשם, מאזנה של בארסה בלעדיו די צנוע: 8 ניצחונות ב-22 המשחקים בהם לא שותף. היכולת של הברזילאי להתעלות בדיוק במגרשים העוינים ביותר היא אגדית. בעונת 2000/01 הוא הפך לשחקן הראשון שכובש שלושה שערים בביתה של מילאן במסגרת אירופית. רק פסיקת נבדל שגויה לחלוטין מנעה ממנו להפוך לשחקן בארסה הראשון שכובש שלושער בברנבאו נגד ריאל מדריד.
אז מה ריבאלדו עשה כך שיהיה ראוי ליחס כזה נוראי?
עשרה ימים לאחר המשחק של בארסה בסביליה, ריבאלדו נפצע ברצועות הברך במשחק של ברזיל נגד ארגנטינה. לאחר חזרתו לספרד, הרופאים של ברצלונה העלו את האפשרות של ניתוח. המאמן קרלס רשאק כבר סיפר לתקשורת בכניעה שהוא מאבד את כוכבו לחודשיים לכל הפחות. ריבאלדו החליט לטוס חזרה לריו לשיקום, והביקורת על כך שמדובר בצעד לא מקצועי לא איחרה להגיע. ובכל זאת, באורח פלא, הוא חזר לקאמפ נואו לאחר שבועיים. 48 שעות לאחר מכן, רשאק הותיר אותו מחוץ לסגל במשחק אצל ריאל סוסיאדד בטענה שהוא לא כשיר לשחק. משחקי מוקדמות המונדיאל נגד צ’ילה הביאו לכך שהברזילאי החמיץ את שני משחקיה הבאים של בארסה גם כן. משום כך הגיעה הופעת הבכורה הביתית המאוחרת נגד ליון. אין צורך לומר, ריבאלדו היה היחיד מבין כל השחקנים הדרום-אמריקאים בליגה הספרדית שזכה לשריקות בוז על המחויבות הבינלאומית שלו.
אך מה בדיוק היה פשעו? להיפצע? להחלים בזמן שיא? לטוס 17,000 קילומטרים כדי לשחק נגד ריאל סוסיאדד רק כדי להיחתך מהסגל? לא לקחת אף צד בקרב ההאשמות בין ברצלונה למאמן נבחרת ברזיל לואיס פליפה סקולארי?
זו לא הייתה הפעם הראשונה שריבאלדו היה כלי במלחמה פוליטית. הפעם אלה היו ברצלונה וההתאחדות הברזילאית שהלכו ראש בראש. בעבר, נשיא המועדון ז’וזפ ליואיס נונייס חתר בעקביות תחת שחקניו שלו, כסוג של התקפה מול האויב המושבע שלו, ז’וזפ מינגלה (סוכנו לשעבר של ריבאלדו). בעיר שמתגאה בשני עיתוני ספורט יומיים עם אג’נדות נסתרות רבות, סירובו של ריבאלדו למצוא חן בעיני אחד מהצדדים הביא לו כמה אויבים חזקים. הוא הואשם בכך שהשתמש בעריקתו של לואיס פיגו למדריד כדי להבטיח לו חוזה עתק מהנשיא החדש של ברצלונה, ז’ואן גספארט. העובדה היא שנונייס סירב לדון עם מינגלה וריבאלדו במשך כמה חודשים, לפני שהתעלמו בנוחיות ממעברו של פיגו. גם בקיץ התקשורת נזפה בריבאלדו בשל עימותים כלכלכיים. כפי שהתברר, ברצלונה הייתה חייבת לו תשלום של 2 מיליון אירו.
נחזור קצת אחורה. הברזילאי בילה את ילדותו בעוני קשה ברסיפה, הולך ברגל 12 קילומטרים לכל כיוון כדי להגיע לאימוני הכדורגל. צלקת בגודל 15 ס”מ על רגלו הימנית היא תזכורת ליום בו התמוטט עליו קיר בדרכו לאימון. אפשר להאשים אותו אם הוא רוצה לקבל את הגמול המלא לעבודתו? ואף אחד לא אומר כלום על פטריק קלויברט או לואיס אנריקה (שני שחקנים עם גיבוי עצום בתקשורת) על כך שהם מרוויחים סכומים מגוחכים.
“האוהדים של ברצלונה ממהרים מדי לפנות נגד שחקניהם שלהם”, אמר מאמן העבר בובי רובסון ז״ל. בייחוד כאלה שלא משפריצים אמרות פוליטיקלי קורקט לגבי מעמדה של בארסה כנושאת הדגל של קטלוניה. חריסטו סטויצ’קוב, האליל של הקאמפ נואו לפני בואו של ריבאלדו, שמח מאוד להיכנס עמוק לבוץ של הלאומנות הקטלאנית. ריבאלדו, לעומת זאת, מעולם לא העמיד פנים שהוא משהו אחר מלבד כדורגלן מקצוען, נותן לקבוצה את יכולות הכדורגל שלו כל עוד הוא שם. כשסטויצ’קוב היה פנוי ממשחקיו בקבוצות ברחבי העולם (בתחילת המילניום שיחק בארצות הברית), הוא התקשר הביתה, לברצלונה. יוהאן קרויף אמנם פוטר ועזב את המועדון, אך ביתו נשאר במרחק 10 דקות נסיעה מהקאמפ נואו. רונאלדו קומאן בנה בית בפרוותי העיר ולא הסתיר את שאיפותיו לחזור למועדון כמאמן יום אחד. ועדיין היה סיכוי גבוה יותר שנראה את אוסאמה בין לאדן קונה דירה במנהטן מאשר שריבאלדו יתמקם בקטלוניה לאחר פרישתו.
אלוהים העניק לריבאלדו יכולת ביטוי מרשימה עם הכדור ברגל, אך הותיר אותו ביישן ומופנם “על אזרחי”. רונאלדו, הכוכב הברזילאי של בארסה ששיחק בדיוק בעונה שלפני בואו של ריבאלדו, היה בעייתי יותר אך גם כריזמטי יותר. גם הייתה לו מערכת יחסי ציבור משומנת ובינלאומית מאחוריו. ריבאלדו היה נאמן במשך שנים לחברת הספורט מיזונו, והוא תמיד סירב בעקביות לנייקי, הספונסר של בארסה, עוד עובדה שמוסיפה לקלחת.
אף אחד מאלה לא אמור לשנות דבר, והם אכן לא שינו דבר בחדר ההלבשה. חבריו לקבוצה של ריבאלדו התרגזו לנוכח ההתפתחות הבעייתית החדשה סביב ריבאלדו. רשאק תמיד האמין בו, “השחקן המכריע ביותר בעולם” לפי דבריו. האוהדים האדוקים יותר לא הפסיקו לסגוד לו במזבח. “ריבאלדו, אתה האלוהים. סלח למי ששורק נגדך” היה כתוב על שלט בקאמפ נואו, ממש במשחק בו הברזילאי הבקיע צמד לרשת של ריאל בטיס, במשחק הבית הבא אחרי זה נגד ליון בליגת האלופות. המבט הזעוף המתמשך על פניו של ריבאלדו באותם ימים רמז על כך שמילים באות בקלות, מעשים קצת פחות.
בעונה הזו היה די קשה לרשאק לשלב גם את קלויברט, גם את סביולה וגם את ריבאלדו בחוד ההתקפה. מעמדו של ריבאלדו בהחלט דעך באותה עונה. אמנם לריבאלדו היה חוזה לעוד עונה, כל הציפיות שהוא יישאר עד סופו נעלמו כלא היו עם בואו של לואי ואן חאל לאימון הקבוצה בקיץ. ההנהלה חתכה את חוזהו וריבאלדו בן ה-30 הצטרף למילאן האיטלקית.
